לפרשת מצורע

תובנה מהפרשה, בעיון על פי 'דרך הניגודים'.  

בהבאת קרבן, על פי רוב אין אפשרות להמיר לקרבן מסוג אחר. 

יוצא מהכלל הוא "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא" (ויקרא ה). שם אמורים להביא שה לקרבן אשם. אבל, "וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה" – יביא שני תורים או שני בני יונה. "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים" – יביא סולת. כלומר, הקרבן כפוף ליכולתו הכלכלית של החייב בקרבן. 

אצלנו בפרשה יש מצב לכאורה דומה – אך הכפיפות היא לעיקרון אחר, עיקרון הניגודים. 

המצורע, ביום השמיני לטהרתו, צריך להביא כבש אחד לאשם, ושני כבשים נוספים, האחד לחטאת והשני לעולה. ואז - "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת" (יד 21). לכאורה זהו שוב עיקרון היכולת הכלכלית. אך נשים לב כי בכל מצב לא ניתן לוותר על הכבש הראשון, המיועד לקרבן אשם. "וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם" (שם שם). 

אך, החשוב יותר הוא, כי את השניים הנוספים ניתן להמיר רק כמכלול. במקום שני הכבשים, האחד לחטאת והשני לעולה - ניתן להביא שני בני יונה. אין אפשרות להקריב כבש אחד, ולהמיר רק את השני. "וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ - וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה". 

כלומר, מעבר לעיקרון ההתחשבות ביכולת הכלכלית יש עיקרון חשוב יותר: להעמיד זה מול זה זוג, המשלים זה את זה: האחד לחטאת, ומולו קרבן שווה ערך – לעולה.