עצם אל עצמו
"וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת - עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ".
להפטרת שבת חול המועד פסח, 'חזון העצמות היבשות' יחזקאל לז.
עצם אל עצמו? היה מובן יותר 'עצם אל עצם', או 'עצם אל רעותה'. כיצד להבין 'אל עצמו'? ומה זה אומר על האופי של תהליך ההחייאה- ההתחדשות, מעצמות יבשות – לגופים בעלי בשר ורוח? והאם יש בכך מסר לעצם ימינו אלה?
המונח 'עצמו' מעיד על 'עצם הדבר', מהותו, ליבו, עצמותו. בכיוון זה מצאנו: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – במבול, במילת אברהם וישמעאל, ביציאת מצרים, ביום הכפורים. ואף אצל הנביא יחזקאל עצמו: "בֶּן אָדָם כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (כד 2).
וכן גם ביחס למילה 'עצמו' עצמה: "וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת י-ה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ" (איוב ב 4-5). השטן מאתגר, ליגוע לא רק בחיצוני 'בעור', אלא עמוק יותר - 'אל עצמו'.
מה ניתן ללמוד מכך, מהצירוף המילולי הזה? שתהליך ההחייאה וההתחדשות אינו מתרחש בעצמות הפיזיות בלבד. התהליך מחייב, מצד אחד – התקרבות של העצם אל העצם האחרת, כמובן. אך מצד נוסף – התהליך אינו רק בפיזי, אלא מחייב שהעצם עצמה תתקרב, מחדש, גם אל עצמותה שלה. כנראה ש'הלכה לאיבוד לעצמה'. והתנאי לתהליך החיבור מחדש אל האחרת – מחייב קודם כל חיבור מחדש אל 'העצמי' של העצם עצמה.
רק אז מתאפשר למצוא את נקודות החיבור, אלו שאינן של העצם כשלעצמה, בלבד, אלא המקום המאפשר את ההתחברות של העצם עם העצם האחרת. או אז, בהמשך התהליך, ניתן יהיה להפיח מחדש רוח בגוף: "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ".
אכן, אנו מוצאים כאן עוד פן, המלמד על תהליך חיבור-איחוד של חלקים נפרדים. וכן, המדובר אינו בחזון פלאי, מיסטי וערטילאי, בלבד. הפסוקים בהמשך הפרק ממקדים את יעד חזונו של יחזקאל: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו]. וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חבריו".
חזון העצמות היבשות, וחיבורן-תחייתן – עובר לדבר על חיבור מחדש של מלכויות יהודה וישראל-אפרים. כאן אלו כבר לא עצמות יבשות, אלא עצים, בעלי חיוניות פנימית. שאם לא כן היה הפסוק ביחזקאל משתמש במונח 'מקל' או 'מטה'. (כמו בנבואה של חורבן, יחזקאל יט 14: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ, פִּרְיָהּ אָכָלָה וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל. קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה").
"וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד - וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". דגש על נקודה נוספת שבתהליך האיחוד: לא נאמר 'והיו לאחד בידך', אלא 'לאחדים'. כל עץ, גם בסוף התהליך – נשאר הוא עצמו.
התהליך לא נעצר שם, אבל שיאו נעשה כבר על ידי האל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי י-ה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".
אחרי שהעצם קרבה אל האחרת, בתנאי שקרבה קודם אל עצמה, אל מהותה – התהליך הסמלי של שני העצים מלמד על חיבור המלכויות-השבטים, כשכל מלכות נאמנה גם לעצמה.
בסיום התהליך הם אכן הופכים למלכות אחת: "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל. וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה [יִהְיוּ] עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".
גם היום, תהליך חיבור הצדדים חייב לעבור דרך השלב, בו ניתן למצוא את המכנה המשותף, שמעבר לעצם עצמה. המשותף נמצא כשהעצם קרבה לעצמותה, היא מוצאת שם את נקודות החיבור שבמהות, המשותפות לה - ולעצם ש'בצד האחר'. כנראה שאין מנוס, לא ניתן לדלג על שלב זה.