ניגודו של המלח

מהו ניגודו של המלח, במקרא? 

וגם – השגות על 'אחדות הניגודים'. 

הנסיון לעיין כה וכה בפרשת צו, על פי גישת 'דרך הניגודים' – גרם לי לוותר השבוע. אך, מעז יצא מתוק – המשך העיון מהשבוע שעבר, בנושא המלח. כולל הרהורים ביקורתיים על המושג 'איחוד הניגודים', שזמנם הגיע. 

ניגודו של המלח? נלך בעקבות הגדרתו של קלוד לוי-שטראוס בנוגע לצמדים ניגודיים: "בוחרים מינים שיש בהם לפחות תכונה משותפת אחת, המאפשרת לקיים השוואה" (הטוטמיזם היום, עמ' 113). 

ובכן, שני פסוקים לפני 'פסוק המלח' (ויקרא ב 13) כתוב: "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ". המשותף לדבש ולמלח – שניהם 'בלתי מתקלקלים, לנצח'. אמנם דבש תמרים יופיע בהבאת ביכורים, אך דבש דבורים – לא יופיע בעבודת הקודש, ואף לא בקטורת, למרות הערך המוסף שהוא עשוי להביא. 

שני החומרים, שיש להם תכונה ייחודית משותפת, מופיעים זה אחר זה כזוג ניגודים החלטי (שוב, בהתאם לשיטתיות העקבית במקרא, קודם מופיע האחד, ואחריו מוצב הנעלה יותר): הדבש לא יוכנס לעבודת הקודש, ואילו המלח: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח". 

לא אכנס להבחנות המענינות בין זוג הניגודים הזה ולמשמעויותיהן, ואשמח להרחבותיכם בתגובות. אך זהו כר נוח למעבר ליעד הבא – עיון במושג השגור 'אחדות הניגודים'. 

המושג המילולי–לוגי הזה חורג במהות מהחשיבה המקראית. המקרא מציב את ניגודיו באופן תהליכי ומתפתח, ולא בצורה של 'סימטריה שוויונית', עליה גדלנו כחניכי החשיבה היוונית-לוגית. הניגודים במקרא, בעצם האופן של הצבתם, מכניסים לתודעה של התפתחות: מהעורב ליונה; מהענן לקשת; מששת ימי המעשה לשבת; מכנף הבגד לפתיל התכלת; וכך הלאה. 

השאלה העולה מתוך כך אל האדם היא: האם זוגות ניגודים אלו, המוצבים לעיני רוחך, מעוררים-מאתגרים אותך במציאות השגרתית שלך, ומניעים לשנות ולהעלות את הווית חייך – במגמה של התפתחות?  המונח המתאים יותר לכך הוא 'שילוב הניגודים', המותנה בעשיה הממשית של האדם.

 בתרבות הכללית, לאורך דורות, נטווה האתגר של 'איחוד הניגודים', שבבסיסו הידיעה הברורה שזוהי אוטופיה, אתגר תמידי לרוח האדם. מימושה באינסוף, באלוהות, אולי בנירוונה השמימית שבתרבויות המזרח. 

בתרבות דורנו חסר המנוח נדמה שנלווה לכך מימד מעורר חשש, של 'איחוד כאן ועכשיו'. לא תודעה של מורכבות קיומית מהותית, בה הניגודים יוצרים כח הנעה לפעולה, של הכלתם, שילובם או שיתופם. אלא – שהניגודים פשוט ייעלמו. הם משבשים את ההרמוניה. כדוגמה: 

א. בתחום המחלוקות: הזולת ש'בצד השני', ודעותיו, טוב שייעלמו, ורצוי לעשות שאכן כך יהיה. 

ב. לבטל את הניגודים במקורם: המגמה הפרוגרסיבית, במקום להעלות על נס את מצב המורכבות – חותרת לטשטש את הניגודים עצמם. ניגודים הם סה"כ הסללה תרבותית, דרושה האחדה עכשיו. 

במקום שהמצב הקיומי של מציאות הניגודים יאתגר את האדם לדרוש מעצמו, לצאת מאזור הנוחות ולמצוא דרכים לשילוב – האדם שם על נס את רעיון 'אחדות הניגודים', ודורש לשנות את המציאות, לבטל את מצב הניגודים מעיקרו. 

בתמונה: הכותרת האחורית של הספר 'דרך הניגודים בפשט המקרא'. ניב 2021. (נקודה נחמדה – בחיפוש 'אחדות הניגודים' בגוגל הספר מופיע במקום השביעי).