בחשיבתנו הרגילה 'ניגודים' באים להעצים הבדלים, ולקבע את ההפרדה בין שני צדדים, בכל נושא. לעומת זאת, בחשיבה המקראית ההנגדה באה להציב אתגר, של אפשרות השילוב בין הניגודים. (*)
בפרשתנו מופיעים שני סוגי 'פתח': בפתח האהל – אברהם יושב כחום היום, "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו". והכתוב מדגיש שוב: "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל". ואילו בפתח ביתו של לוט בסדום מתרחשת מהומת רוע וחמס. (במעשה פילגש בגבעה האירועים בפתח הבית הגיעו אף לרצח. שופטים יט). ולוט, למרות שהוא מיודע על התוכנית להפיכת סדום ועמורה – הוא מתקשה לצאת מהפתח "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ... וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר".
מהו פתח? – נקודת המפגש בין הפנים ובין העולם. אך נשים לב כי המקרא מדגיש את מקום הפתח, לא כנקודה טכנית-ניטראלית בין שני צדדים במרחב, אלא כמקום שדרכו האיכות שנוצרה בפנים – יוצאת אל העולם.
כלומר, מה שמודגש בתבנית הניגודים הוא התהליך הנוצר ביניהם, ולא כל צד לעצמו. וכך גם לגבי הניגוד 'פתח הבית – פתח האוהל', הבנת התהליך הנוצר ביניהם הוא העיקר. האמירה, בהצבה זו של הניגודים, אינה 'אהל טוב יותר מבית', או 'פתח האהל = טוב, פתח הבית = רע'; אלא: ראוי להשתדל כי גם ב'בית' שימו מול עיניכם את האתגר להתנהל 'באיכות של אהל'. זוכרים מהפרשה הקודמת – " וַיֶּאֱהַל אַבְרָם", ואילו לוט "וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם".
למיטיבי לכת, לנושא הפתח: האמירה המכוננת לקין, לפני שרצח: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב - שְׂאֵת" במילה 'שאת' טמונה מגמה של הרמה ועלייה. "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה", אצל אברהם, אחרי היפרדו מלוט. או: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" (ישעיה מ 26), וכן "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם" (תהלים כד 9). ומנגד: "וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". מולך יש פתח, ומשהו מונע מעבר דרכו, מונע עלייה. אבל, המעבר בפתח תלוי בך: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".
(*) "הניגוד, במקום להוות מחסום להשתלבות, ישמש ליצירתה". ק. לוי-שטראוס, "הטוטמיזם היום". רסלינג 2003. עמ' 114.