וישלח א
יעקב לא רץ ! ראוי לשאול: מדוע יעקב אינו רץ? הרי רצים לקראתו, והוא? - אברהם רץ לקראת המלאכים; וגם להביא בן בקר אל הנער, הממהר לעשות אותו; עבד אברהם רץ אל רבקה, היא רצה לבשר בבית; ואז לבן רץ בחזרה אל העבד במעין; יעקב פוגש את רחל על יד הבאר, היא רצה לבשר בבית; ואז לבן רץ חזרה אל הבאר, לקראת יעקב; יעקב פוגש את עשיו, לאחר נתק של עשרים שנה, עשיו רץ לקראתו - ויעקב?
יעקב לא רץ! לריצה במקרא מתלווה גוון של ערכיות: רץ מי שמזהה קריאה לייעוד, או מי שרצים לקראתו, והוא 'נדבק' בריצה. פגשנו, מצד שני, את הרצים מן הפה ולחוץ, הנחשפים לאחר מכן כ'רצים ריצה ריקה'. לבן רץ, פעם ראשונה כשרבקה אחותו מגיעה בריצה מפגישתה הגורלית עם עבד אברהם; ופעם נוספת כשרחל בתו מגיעה בריצה מפגישת הייעוד שלה עם יעקב בבאר. בשני המקרים, מעשי לבן בפועל חושפים את כוונותיו האמיתיות – לעכב את הריצה הערכית-ייעודית של הסובבים אותו.
אבל, כיצד להבין את יעקב? לא רק שאינו רץ. התפנית שהמקרא מכניס באמצעותו לנושא הריצה היא, שרצים לקראתו, פעמיים, והוא בעקביות ובנחישות – לא רץ!האם בכך קורסת התובנה שלנו בנושא הריצה? - נכון, במידה והיינו עוסקים בריצה קונקרטית, הנקשרת לאירוע המסוים. אך היות והעיון נועד לחפש מסר מקראי, אם ישנו – אז, להיפך: ההתנהלות של יעקב מהווה את שיא התובנה בנושא.
הכיצד?מצאנו כי התבנית המקראית היא עקבית: מוצב זוג של ניגודים בנושא מסוים, ניגודיות היוצרת הבחנה ומתח ביו הצדדים. אך מסתבר כי המתח אינו רק מתח הנובע מעצם היותם ניגודים, אלא שבאופן שיטתי המקרא משקף באמצעותם תהליך של התפתחות. בשלב השלישי של התבנית מתרחשת תפנית בתהליך; והשלב הרביעי, אולי החשוב מכולם – הוא היעלמות מישור הניגודים כולו.
מדוע זהו השלב החשוב? מכיוון שלאחר שהניגודים סימנו ושרטטו שדה לעיין בו, ודרכו להשיג תובנות בנושא המסוים – ראוי לפנות את ה'עץ והאבן', את החומר שבאמצעותו השתקף התהליך. או אז מובחן ומובלט היעד של התבנית כולה – התובנה עצמה. הגילוי שבעיון, שמעבר לפרטים.
העורב בסיפור המבול נשלח ראשון להניע תהליך, של בשורת התחדשות העולם; היונה המשיכה את התהליך, אך, בשילוח הראשון עדיין ללא תוצאה,. נח יצר תפנית, בכך ש'הושיט ידו, והביא את היונה אליו אל התיבה'. ואז, השילוח השני אכן נשא תוצאה. ולשם מה השילוח השלישי? – למען הדגש, כי היונה, בדיוק כמו העורב לפניה, אינם מרכז הסיפור. "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". העורב וגם היונה נעלמו. שניהם כאחד היוו רק כלי, שבאמצעותו הוצב מסר, ואתגר הקורא לעיון ולתובנות.
דויד הרועה, המתנדב לצאת ולהתמודד עם גולית, מחליף את השריון והחרב – במקל. "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט, וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי". (שמואל א יז). אם כך, כשגולית לועג לו: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת, וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו", דויד היה אמור לענות לו: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ..." - במקל! אך לא, כדי להדגיש את המתח הרוחני הממשי, בין כח ובין רוח, שאמנם נובע מהפער של המרת חרב במקל – המקרא מפַנה את המקל מהמשוואה, מהסיפור: - "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם י-ה צְבָאוֹת". המקל עשה את שלו, דרכו מוצבים הניגודים, אך באקורד הסיום – ראוי להסירו.
יעקב לא רץ, או אז העיון עשוי להיות מופנה לשאלות ערכיות-יישומיות: מהי התגייסות לייעוד, מתי אני יוצא מגדרי, מהרגלי – ורץ? אך לא כדגם ומתכון. אם יעקב היה רץ, על פי הדגם 'הראוי', היינו נשארים במשוואה: 'הטובים לריצה'; 'ראוי לרוץ'. היינו מפספסים אבחנות עמוקות יותר, למשל של יעקב כ'רץ למרחקים ארוכים'. כשהכתוב מוציא את יעקב מ'משוואת הריצה' – נפתח פתח לעיון נוסף.
ושוב, אף בפרשתנו, יעקב מסכם את התהליך שעבר בעשרים שנות גלותו באמירה: "בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה...". שוב, אותה תבנית שיטתית: יעקב מציין, בחוזרו לכנען לאחר 20 שנות גלות, כי הגיע לחרן בחוסר כל. איזכור המקל שולח אותנו אחורה: "וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת" (6 פעמים מוזכר המקל בתיאור שם. בראשית יז) – "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד". היינו מצפים כי, אם מופיע המקל לציון מצבו הכלכלי הראשוני, שיופיע גם בתיאור המצב העכשווי, שהמקל תרם לו, על פי הסיפור. אך לא, המקל נעדר מהמשוואה: "בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה - וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".
אם, באופן הגיוני-סיפורי, היה כתוב 'במקלי עברתי את הירדן הזה – ועתה, תודות למקל נעשיתי בעל רכוש' – הרי שהיינו מחפשים את המקל הפלאי, להשתמש בו לעשיית ניסים, או לפחות לתת לו מקום של כבוד בפנתיאון התרבותי של עמנו.אך לא, מה שמשתקף, באמצעות איזכור המקל, הוא התהליך שעבר יעקב, והשמטת המקל בסיכום מונעת הבנה כי התהליך מסתכם ברכוש בלבד.