לפרשת קורח

פרשת קורח ועדתו מפגישה אותנו עם שני אותות שונים, שהניגודיות ביניהם מובילה לתובנות מעניינות. 

בעקבות אלו אירועים ניתנו האותות? 

קורח 'לקח בדברים' את דתן ואבירם ואון בן פלט משבט ראובן. בעקבותיהם טענו 250 אנשי שם, שאינם לוויים: "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י-ה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י-ה?". 250 המכובדים טענו כי גם להם מגיע לקחת חלק בעבודת הקודש. 

אך לדתן ואבירם היו טענות אחרות: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?". המחאה היא נגד הנהגתם של משה ואהרן, ונגד האופן בו הם מיישמים את הבטחת האל להביאם אל הארץ המובטחת. 

מה היה עונשם של שני מחנות אלו? את עדת 250 אנשי השם - "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת י-ה, וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". והעונש של מחנה דתן ואבירם? "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ". 

בעקבות האירועים ניתנו שני האותות. 

האחד, לאחר שריפת 250 האנשים שהקריבו קטורת במחתות: "וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה... וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי י-ה וַיִּקְדָּשׁוּ - וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". האות הבהיר את ההירארכיה שבעבודת המשכן, גם עבור הדורות הבאים: " זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי י-ה". 

האות השני ניתן בעקבות תלונת העם: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם י-ה". התלונה התייחסה, מסתבר, למותם של אנשי דתן ואבירם, שכן משה הודיע מראש שהאדמה תפתח את פיה. זאת, בשונה ממה שהתרחש עם עדת ה-250: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת י-ה".   

בעקבות התלונה התבקשו ראשי השבטים להביא את מטותיהם לאוהל העדות, ואז: "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". את המטה שהצמיח פירות נצטווה משה: "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת - לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי". האות הבהיר כי שבט לוי נבחר להנהגה. 

האות השני ניתן 'לבני מרי', באשר הם. כלומר לכל המוחים בכל נושא, שאינו קשור ישירות להירארכיה של עבודת הקודש. 

האות הראשון הוא של סיום, של התקבעות. של מחתות, שצורתם שונתה לריקועים כציפוי למזבח. 

האות השני הוא של צמיחה והתחדשות. 

לא אפליג בתיאורי הסמליות המקובלים, אך מוזמנים לכך בעצמכם. וכך אולי גם ביחס לשאלת ההבדל בין 'מי באש' ו'מי ברעש'. 

בשורה התחתונה, הנסיון לעמוד על אופי המסר הנעוץ בכתוב מביא לתובנה: קריאת התיגר על מערכת עבודת הקודש – נקטעת באיבה. והאות מופנה "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". לעומת קוראי התיגר, המוחים בנושאים טכניים, אישיים ותהליכיים, אך ספציפיים, "בְנֵי מֶרִי", שלבטח ימשיכו לקום מחדש בכל דור – אלו מוזמנים 'לרדת מהעץ', ולהתמיר את המחאה לצמיחה. 

נשארת שאלה: קורח עצמו – לאיזו קבוצה השתייך. ובכן, הוא נספה עם אנשי דתן ואבירם. כלומר, למרות הרושם הראשוני מהכתוב, 'מתחת הרדאר', שהרי קורח עצמו משתייך למשפחת קהת הלוויים, בפועל אינו חלק מטענת ה-250, שכלל אינם לוויים. על פי הגורלות השונים של שתי העדות מסתבר כי עונשו של קורח הוא כ'בני מרי', ואכן הפרשנות מדגישה כי מה שהניע אותו היא קנאה אישית. 

בהקשר של ההמשכיות והצמיחה, מעניין הכתוב "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו 11). 

להביא דברים בשם אומרם, הרב שי נוה הדגיש לאחרונה את ענין ההבחנה בין שני המחנות. 

על משמעות העקרונית של האותות בפרשת קורח הרחבתי בספר 'דרך הניגודים בפשט המקרא', ניב 2021. עמ' 160-161.