פרשת במדבר

המרת הבכורות בלוויים. 

הלוויים נבחרו "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן". למה נבחרו?  מפני ש: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם". כלומר, הלוויים נבחרו במקום הבכורות. 

ומדוע לכתחילה היו הבכורות אמורים לשרת בקודש? - "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ, אֲנִי י-ה". 

מונח המפתח הוא "הִקְדַּשְׁתִּי לִי". באופן ראשוני ההקדשה נשמעת כבחירה 'מלמעלה', כגורל שנקבע.

אך יש לזכור שלמעשה התהליך היה הפוך: גורל כל הבכורות נגזר "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יא 5). מי שניצל הם אלה ש: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם". ואז, "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף" (שם יב). 

כלומר, מי שנקט פעולה, 'לקח שה לבית', הקריב קרבן פסח וסימן את ביתו – הוציא את בכורות הבית מגזירת הגורל הכללית של הבכורות. הבכורות הוקדשו בעקבות הבחירה הזו בפעולה. (ישנה מסורת כי רק חמישית מהעם אכן נקטו בפעולה. "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים"). 

וכך גם בהמשך, בהעברת ההקדשה מהבכורות אל הלוויים. שוב, לא כגזירת גורל 'מלמעלה', אלא מתוך ההשלכות של פעולת האדם. בעקבות חטא העגל - "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי-ה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". בכך זכו בני לוי להיות ראויים לבחירתם לעבודת המשכן.

כלומר, בפרשתנו הדגש אינו על ניגוד ועל הבחנה שרירותית בין שתי קבוצות, בין הבכורות ובין הלוויים. הדגש אינו על העדפת קבוצה על פני האחרת. 

אלא מדובר על עיקרון כללי, המשותף לאדם באשר הוא: ההקדשה, בשני המקרים, באה בעקבות ההכרעה הערכית לפעול. היא העושה את האדם, או במקרה זה את הקבוצה – לראויה להקדשה. למעשה – הם 'הקדישו' את עצמם, והמונח "הִקְדַּשְׁתִּי לִי" בא כשיקוף של הפעולה הזו. 

נקודה משלימה של התהליך היא בכך ש'כתר הלווייה', הזכות לעבודה במשכן, לא הועבר באופן מופשט וכללי. אלא, נערכה ספירה מדויקת, של מספר הלוויים מול מספר הבכורות – כדי להקביל במדויק את מספר האנשים שנבחרו לעבודת המשכן. התברר שיש 273 בכורות עודפים על מספר הלוויים, וכל פרט עודף כזה היה צורך לפדות בחמישה שקלים, שהסתכמו ב-1365 שקלים, "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, עַל פִּי י-ה". התשלום על העודפים נעשה, על פי המפרשים, מתוך הטלת גורל.

שוב, לא העדפה כוללת, של קבוצה על פני רעותה, אלא המרה מדויקת, היורדת לפרטים, של כל פרט ופרט בקבוצה. 

דומני שיש בדברים מסר גם לימינו אלה, של השתייכות גורפת לקבוצתיות, על חשבון ההבנה שמעשי כל פרט חשובים.