לפרשת חוקת

התהליך שמעבר לאירוע              

כשמעיינים באירוע של ההכאה בסלע, כשלעצמו, לא לגמרי ברור מדוע נענש משה עונש כבד כל כך – עד כי לא ניתן לו להיכנס לארץ. לעומת זאת, אם נעיין באירוע אצלנו, מול האירוע המקביל, הקודם, שארע בתחילת מסע בני ישראל במדבר – נפרש בפנינו מבט אחר, מקיף יותר. מבט זה שופך אור, גם על מהות המעידה של משה ואהרן, כמו גם על אמירות נוספות בכתוב.

 שכן, לשני האירועים בסיס שווה: בשניהם התרחשה הכאה בסלע ויצאו מים. ושאלת העיון תהיה: האם מהווים שני האירועים נקודות ציון לתהליך שהתפתח ביניהן, ואלו תובנות נוכל ללמוד ממנו? 

אצלנו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע". (שאלת חידוד: למה לקחת את המטה, אם לא אמור להיעשות בו שימוש?) 

ובאירוע הראשון: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" (שמות יז). 

המבט הבוחן את שני האירועים כשני צדדים של תהליך אחד – מעמיד את התהליך במוקד. ואילו הפרטים של שני האירועים מהווים אבני בניין למסר הטמון בו. 

ואכן, נראה שהכתוב עצמו, במילה 'המה' - מפנה אותנו לראות את החיבור בין האירועים: "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת י-ה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם". שכן 'מריבה' הוא השם שניתן למקום האירוע הראשון: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת י-ה לֵאמֹר הֲיֵשׁ י-ה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שם יז 7). כלומר, הכתוב מציין כי החטאת ההזדמנות "לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הביאה לכך שעם ישראל נסוג חזרה למצבו האמוני ב'מי מריבה', בראשית מסע היציאה ממצרים. 

יתרה מזו. במבט ראשוני נראה כי הכתוב מפשט את המסר: באירוע הראשון – העם אשם, ואילו האירוע השני מתמקד במעידתם של משה ואהרן. אך במבט נוסף נחשפים רבדים אחרים. האירוע השני מהווה נקודת תפנית, לא רק עבור אהרן ומשה, אלא גם עבור העם. 

עד כה התלונות של העם התקבלו ב'הכלה' כלשהי, ובמענה מעשי למצוקות שהועלו. אך כעת, בתלונה הבאה, בעקבות הצורך לסובב את ארץ אדום - "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ, וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?" – המענה מיידי וחריף: "וַיְשַׁלַּח י-ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". כלומר, הגיעה העת 'לעמוד על הרגליים', הסתיימה תקופת 'ההתבגרות' של העם. וזאת, ללא קשר ל'הצלחת' המעמד מול הסלע. 

ובאופן מקביל, מה לגבי חלקו של משה בתהליך שעבר העם? בפועל, משה פועל באופן דומה בשני האירועים מול הסלע. אלא שכעת ההוראה למשה ולאהרן היא "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". מעידתו של משה אינה אישית בלבד. המעמד היה אמור להיות פסגת ההיווכחות של העם - שעבר תהליך מאז האירוע הראשון מול הסלע – היווכחות בידו המכוונת של האל: "לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 

משה נענש בחומרה – עבור המטרה של חינוכו של העם. בדיוק כפי שמשה מסכם בספר דברים: "וַיִּתְעַבֵּר  י-ה  בִּי  - לְמַעַנְכֶם" (ג 26). במידה והיה נסלח למשה על המעידה, בנקודת הזמן הזו של התהליך, הכולל גם את תהליך ההנהגה של משה עצמו, המשמעות החינוכית לכך היתה כי קיים 'אשראי בלתי מוגבל'. העונש החמור מלמד את העם – כי לא היא. 

כלי העיון שנותנת בידינו גישת 'דרך הניגודים' – מאפשר לעלות ממישור הפרטים של כל אירוע לעצמו, ולבחון לעומק את התהליך שהכתוב משרטט ביניהם. 

ניתן לעיין בהרחבת הנושא בספר 'דרך הניגודים בפשט המקרא', ניב 2021. בפרק 'מים מסלע – מצא את ההבדלים'. עמ' 135-142. 

הציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני.