לפרשת בלק

ראייה חלקית.  בפרשת הקללה שהפכה לברכה אצל בלעם, 

הראייה, וחוסר הראייה, תופשים מקום מרכזי. 

האתון רואה מה שנגלה לעיני בלעם רק כשמגלים את עיניו. בהמשך, "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם". בלק דואג להראות לבלעם רק חלק מהתמונה. "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם. אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". מדוע בלק לא מעוניין שבלעם יראה את התמונה כולה? 

באופן מקביל, הכתוב מתאר מה עלול למנוע את תהליך העלייה הרוחנית, שפרשת ציצית מנכיחה, מכנף הבגד ועד ליעד של 'והייתם קדושים': "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". (במדבר טו 39). 

ניתן להבין המלצה זו הבנה מקיפה יותר, לעניין ה'הליכה העיוורת' אחר מראה העיניים, כשרואים את הקשר בין פרשת ציצית ובין פרשת המרגלים, בפרק שקודם לה. בפרשת המרגלים חוזרת שוב ושוב המכשלה שנובעת מתוך מראה עיניים מוטה. (ראו העיון לפרשת שלח).

אנחנו רואים את המציאות כל העת, במידה ועינינו פקוחות. אך התורה מכוונת אותנו להבנה, כי לא כל מראה משקף 'אמת לאמיתה'. ישנם מראות חלקיים, שמשבשים את התובנות בעניינם. וישנם מראות, שבעליהם נוטה לראותם, ולפרשם, על פי נטיית ליבו. התורה מכוונת להשתדל לראות, ככל הניתן, באופן מקיף ומורכב.