להבנה מעשית של "דרך האמצע" של הרמב"ם


שביל הזהב – על היישום המעשי של דרך האמצע של הרמב"ם


יש המכנים את מושג דרך האמצע של הרמב"ם - שביל הזהב. במסה זו אמליץ לראות את  שביל הזהב כמושג עדיף, אם אבן הבוחן היא של יישום בפועל של עיקרון זה, ולא של הבחנה רעיונית בלבד. ההסבר לכך יהיה מתוך ראיית המסר של הרמב"ם כשילוב של חשיבה לוגית-יוונית בתוך הצבעה על מערכת התנהגותית כוללת.

הרמב"ם מסביר כי כתב את שמונה פרקים כהקדמה לפרקי אבות (שבעצמם מהווים הקדמה לששת סדרי המשנה), כדי להפוך את אמרות חז"ל לבנות יישום. בלשונו: "אע"פ שתיראה [=מסכת אבות] מבוארת וקלה להבין ולעשות כל מה שכוללת [ההדגשה שלי, מ.ח.]  – אינו קל על כל בני אדם". (בפתיחה לשמונה פרקים). השאלה היא אילו כלים הרמב"ם נותן בידינו, בכדי להפוך את האמירות הכלליות לאמצעי יישומי.

בפרק הרביעי והמרכזי של ההקדמה מוצגת דרך האמצע באריכות. למה הכוונה ב'אמצע'?


החידוש הראשון: שתי הקיצונויות של כל תכונה רעות באותה מידה

כותב הרמב"ם: "המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות, ששתיהן רע; האחד מהן תוספת, והשנית חיסרון." (שם, פתיחת פרק ד'). במובן הראשוני, הדרך הטובה היא הדרך המרוחקת מרחק שווה משתי הדרכים שבקצוות המנוגדים, ששניהם כאחד רעים. הרמב"ם מביא דוגמאות להמחשה: הנדיבות – המידה הממוצעת בין הכילות [=קמצנות] לבין הפיזור; הזהירות – המידה הממוצעת בין רוב תאווה לבין העדר רגש ההנאה; הענווה ממוצעת בין הגאווה לבין שפלות הרוח; טוב הלב ממוצע בין הנבלה לבין יתרון טוב הלבב.

הדברים הם בגדר חידוש גדול; לא בהבנה הבנאלית שרצוי לנקוט בדרך מאוזנת ובינונית, אלא בהבנה ששתי מידות הקצה שליליות במידה שווה.

בעקבות המורשת הלוגית של תרבות יוון אנו נוטים בעיקר לחשיבה שכלתנית, שהיא חד-ממדית וחד-כיוונית במהותה: סימון יעדים מועדפים והגדרת הדרך להשגתם. [1]. בדרך חשיבה זו המגמה היא לשפוט ולדרג תכונות, מטרות ודרכים כטובות או רעות, כשבתוך כך מסתתרת אף ההנחה ששיפוט ודירוג זה הוא "אוביקטיבי" ונכון, ולכן גם מוסכם על הכול. 

 

השאלה הנשאלת היא אם הרמב"ם מצביע על דרך חשיבה שונה, החורגת מתחום הלוגוס. כלומר, שההבחנה אינה בין טוב לרע, אלא שה'טוב' הוא פועל יוצא של הבנה במישור אחר.

 


 

החידוש השני:"חולי הנפש" אינו במעשים, אלא בהשתלטות הנטייה המורגלת

 

הרמב"ם כותב שדרכנו המוסרית-התנהגותית היא מורכבת, רב-ממדית. מקובל עלינו שהקמצנות, הגאווה והפחדנות שליליות, אלא שאיננו ערים במיוחד לעובדה שתכונות מוגזמות בכיוון המנוגד, כמו שפלות רוח, יתרון טוב הלבב והעדר רגש ההנאה, אף שלעצמן נראות חיוביות, הן שליליות באותה מידה. בא הרמב"ם וטוען, שהגזמה כזו מעידה על "חולי הנפש"! נשים לב שהרמב"ם מדבר בפשטות על מעשים "רעים", ללא הבחנה באיזה קצה נמצאת רעה זו, אם בצד ה"יתרון" או בצד ה"חיסרון". חידושו של הרמב"ם מתחיל באבחון שני הצדדים כרעים במידה שווה. אך ההמשך הוא העיקר– חולי הנפש נעוץ לא במעשה כשלעצמו, ואף לא בתכונה שגרמה אותו, אלא באיבוד יכולת ההבחנה בין הנכון לבין המעוות, בין המדויק לבין הפעולה על פי הנטייה וההרגל. את ההבחנה הלקויה יש לרפא.

 

כדי להדגיש את ההצבעה של הרמב"ם כהסטת מרכז הכובד מתחום החשיבה הלוגית, נקביל את הדברים, בצורה פשטנית, להבדל שבין רפואה מערבית לרפואה הוליסטית. רפואה מערבית מאבחנת תופעות ותסמינים, ורושמת תרופות שמטרתן לנטרל אותם, ובכך להחזיר את האיזון. רפואה הוליסטית תבחן את הגורמים שיצרו את חוסר האיזון שבגוף, ותמליץ על דרך שתשיב לגוף את איזונו.

 

הבעיה, מבחינת הרמב"ם, אינה נעוצה ב'ערך האוביקטיבי' של מעשה זה או אחר; אין לתת למעשה מסוים ערך 'חיובי' או 'שלילי', על פי מרשם קבוע מראש. כל מעשה לגופו ייתכן שהוא המעשה הנכון בזמן הנכון. הבעיה נעוצה בגלישה מעבר לתחום הראוי והמדויק למעשה בתוך הקשרו. כלומר, באיבוד היכולת להבחין אם המעשה מתאים למצב. כל הורה וכל מחנך מבין היטב את הדברים; אין בנמצא 'תגובה נכונה' למצבים. בכל סיטואציה על המחנך להביא בחשבון מכלול של מרכיבים, ואם הוא שולף משרוולו את התגובה, שאמנם היתה מתאימה למקרה הקודם, אך ללא בחינה עכשווית של המצב – הרי שאיבד לרגע את יכולת ההבחנה. מה שגבר היו נטיותיו ודעותיו המורגלות על המצב ועל החניך, ואולי פשוט פקעה סבלנותו. כלומר, יותר מאשר במעשי החניך - הבעיה נעוצה במצב ערנותו של המחנך. ובהקבלה, שהיא קשה שבעתיים: יותר מאשר מעשינו 'טובים' או 'רעים' – השאלה אם אנו ערים להתאמה של פעולותינו למכלול ולמורכבות הקיום שמסביבנו. 

 

החידוש הוא שבמקום לחפש דרך מוגדרת, ייחודית ככל שתהיה, יש לראות את המרחב שבו נמצאת הדרך, את מלוא המנעד שבין הגזמה בתכונה לבין חוסר בה. ואז נוצרת היכולת לנווט במדויק בין שבילי המרחב הזה ולבחור את השביל הנכון.

 

מכיוון שמדובר במעבר בין צורות חשיבה, ייתכן שהבנת דברי הרמב"ם כהמלצה פשטנית "ללכת בדרך האמצע והאיזון" נעוצה בחלקה בעצם המינוח של 'אמצע וממוצע'. ייתכן גם, שעקב החידוש רב המשמעות של ראיית שני הקצוות כשליליים באותה מידה, הסתפק הרמב"ם בתיאור הדרך הנכונה כ"ממוצע בין שני הקצוות". פשוט כדי להקל על קליטת המסר.

 


אבל אילו היה הרמב"ם מסתפק בהבחנה זו של מציאת האמצע שבין שני צדדים, היה הדבר סותר את מהות הכוונה היישומית של הדברים. לא סביר שהרמב"ם מסתפק בהמלצה להמיר דרך אחת באחרת, אלא כוונתו לחדש ולהצביע על כלי הבחנה יישומי משמעותי. במלים אחרות, לא סביר הוא שכדי להסביר מהי הנתינה המומלצת, למשל, ימדדו בסרט מידה את האמצע שבין פיזור לקמצנות, "יזיזו" את הדרך ה"נכונה" לשם, ויקראו לה נדיבות. תהליך כזה היה משאיר את המסר באותה מסגרת של חשיבה שכלתנית חד-ממדית, טכנית במהותה. ייתכן כי משום שדברי הרמב"ם מובנים על פי רוב בצורה פשטנית כזו, אכן לא יצאו ממסגרת של רעיון מעניין, אך שטחי למדי. (לאחרונה אף התפרסם מאמר בנושא דרך האמצע המיימונית הטוען בדיוק כך: "עיקרון האמצע, כעיקרון פרקטי, הופך להיות מיותר לחלוטין"). [2]. 

 

בהמשך נראה שהרמב"ם הוסיף להבהיר את כוונתו, שהיעד אינו השגת "אמצעיות", אלא חתירה לשלמות, וכי שלמות זו מושגת על ידי ידיעת שתי הקיצונויות, איתור המיקום של כל מעשה בין שתי קיצונויות אלה והתרחקות משתיהן כאחד. דרך זו של הרמב"ם היא במגמה של יישום בפועל, כפי שהעיד בעצמו. לא כמרשם רעיוני, אלא כדרך חיים. יישום מסכת אבות "מְבִיאָה לִידֵי שְׁלֵמוּת גְּדוֹלָה וְהַצְלָחָה אֲמִתִּית". (בפתיחה לשמונה פרקים).

 


 

האמצע אינו מתימטי-טכני, אלא עצם תחום התווך

 

ייתכן שעצם השימוש במונחים "ממוצע" ו"אמצע" שהרמב"ם משתמש בהם מטעה אותנו, אנשי החשיבה המודרנית, וכנראה שטעות זו הביאה לכך שדברי הרמב"ם נשארו עבורנו בגדר המלצה סתמית למדי, כאילו אמר "הֲיו בינוניים". זאת, מכיוון שעולה הרושם כאילו מדובר בפעולה מתמטית או בחישוב הווקטור הפיסיקלי בין הכוחות המנוגדים. ולא היא. נראה שהכוונה במונחים אלה היא לציין את תחום המיצוע, תחום התווך שבין הקצוות. דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, "המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות", משמעותם היא: המעשים המדויקים והנכונים, הנמצאים בתחום שבין שני קצוות. המסר היישומי הוא שהדרך המבוקשת נוצרת מתוך פעולת דיוק והתכווננות בתוך המרחב של התווך, התחום שבין גבולות הגזרה, בין זוגות הניגודים. להבנתי, הרמב"ם הוציא את הנחיות ההתנהגות שלו מהמישור של טוב-רע, והעמיד אותן במישור תשומת הלב, הכוונה והדיוק.  לכן, לדעתי, המונח שביל הזהב משקף בצורה טובה יותר את ההכוונה המעשית של הרמב"ם מאשר דרך האמצע.

 


 

המטרה אינה דרך זו או אחרת, אלא עצם הניווט

 

הרמב"ם מדגיש את מהות העניין:"צריך לאדם שיכוון וישקול פעולותיו כולם תמיד." (שם, סוף פרק ד').

 

זוהי ההוראה המרכזית. לא לנקוט דרך זו או אחרת כמרשם להצלחה, אלא להפעיל שיקול דעת, תמיד. בסוף הפרק חוזר הרמב"ם ומדגיש: "וכתבו עליו ואמרו: כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר:'ושם דרך אראנו בישע א-להים' (תהלים נ,23). אל תקרי ושם אלא ושם, [שם מלשון שמאות; מ"ח] והשימה היא השיעור והסברה."

 

לכן העיקר אינו בהגדרת דרך זו או אחרת, ואף אינו מתמצה בהגעה למטרה של ההשגה השכלית של האל בלבד, אלא בעצם תשומת הלב; כלומר:עלי לקחת בחשבון את כל מרכיבי המצב– המציאות שבפני, תכונותי המורגלות, התגובה המתאימה למצב הנוכחי – ולפעול נכונה מתוך כל אלה. בהמשך, בתיאור דרך הריפוי של חולי הנפש המדובר, מתבהר, אף ביתר שאת, שאכן אין הכוונה לממוצע טכני.

 


 

דרך הריפוי

 

ה"מרשם" של הרמב"ם הוא זה: בראש ובראשונה יש לזהות שאירעה חריגה מהאיזון, ואז לתרגל שוב ושוב, למשך זמן מסוים, את הצד המנוגד לחריגה, עד שהאיזון מושב. כלומר: אם אדם מזהה שהוא נוהג בקמצנות, עליו לתרגל פזרנות, עד שיגיע למצב של נדיבות. הרמב"ם מדגיש בכך, שהמרשם הוא אישי, ומותאם למצב המסוים ולתקופת החיים המסוימת, וכי הפוסק האחרון הוא האדם עצמו או מדריך רוחני, המקביל לרופא במקרה של חולי גופני. בוודאי שהפוסק אינו דעת הקהל או המוסכמות הנוהגות.

 

הרמב"ם מעיר את תשומת לבנו למכשלה, שלא תמיד ערים לה: לעתים רואים אנשי מעלה, הלוקחים על עצמם מטלות עודפות, מחמירים עם עצמם. הדבר מצטייר בעיני האדם הפשוט כראוי לחיקוי. אך בהתאם להסברו של הרמב"ם, ההחמרות נלקחו כדרך ריפוי, ותרופה המתאימה לאחד עלולה להזיק לאחר. כלומר: המרשם אינו אחיד ואינו ניתן באופן גורף, אלא מותאם אישית, כמענה למכלול המצב של כל אדם לגופו. כבר מתוך הדגשה זו של הרמב"ם יצאנו מגדר הממוצע הטכני של דרך האמצע. אך הרמב"ם מרחיב עוד את מורכבות הדברים.

 


 

"הישמרו משורת הדין" 

 

"סדר הרפואות וסודה הוא, שישוב האדם מן הפיזור לנדיבות – יותר קל ויותר קרוב משובו מן הכילות לנדיבות... ולזה העניין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם, תכונה הממוצעת בשווה, אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר, על דרך הסייג והשמירה... ואל זה הענין רמזו באמרם "לפנים משורת הדין"." (שמונה פרקים, פרק ד'. ההדגשה שלי, מ.ח.).

 

במלים אחרות: בתוך שתי התכונות המנוגדות יש צד אחד שהוא קל יותר לריפוי. לרפא מצב של פזרנות קל יותר, קצר יותר, מאשר לרפא מצב של קמצנות. בזאת חוזר הרמב"ם ומדגיש כי לא מדובר בממוצע כמותי. הדרך שיש לכוון אליה אינה אמצע וממוצע של הכוחות סביבנו, אלא שמהות הדרך היא שימה (שמאות) איכותית של המעשים, ניווט מתמיד, הכולל שינויים ותיקונים. כשהיעד הוא השגת השלמות, שהיא המצב המכיל את ההפכים יחדיו.

 

לב העניין, לדעתי, הוא ההבנה שאין המדובר בהגדרת "דרך טובה ונכונה". אלא שיש תווך, מרחב שבין זוגות הניגודים, ובכל נקודת צומת בחיי המעשה נדרשת בחינה, שמאות, של מכלול הנתונים המרכיבים את המצב. כהסבר חזותי ניתן לומר שדברי הרמב"ם יוצאים מגדר של חד-ממדיות, ויוצרים מערכת דו-ממדית, שבתוכה על האדם לנווט את דרכו.

 


הבנה מעין זו משקפת התיחסות כולית לקיום. היא עולה בקנה אחד עם המשנה המבנית (סטרוקטורליזם) של לוי-שטראוס, הנשענת על תורתו של מלינובסקי בדבר פעולת המיתוס והסמל. ה'חשיבה הפראית', כפי שמקובל לכנות את החשיבה הטרום-לוגית, מבוססת על הבנת המציאות ותיאורה בדרך של זוגות של ניגודים. [3]. ההשלמה בין הניגודים, שהיא הדרך עליה מצביע המסר של המיתוס, נרמזת מתוך התיאור המיתי-סמלי, ועל האדם מוטלת המשימה להבינה וליישמה, מפני שאינה מוצגת כדרך מובחנת לעצמה. זאת, בניגוד לאופן בו פועל התיאור הלוגי-יווני, המאיר ומגדיר את הדברים כשלעצמם.

 

"אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך..." (קוהלת ז,17): הדגש אינו על כיוון יחיד, נעלה ככל שיהיה, כי אם על מערכת קואורדינטות. איך ניתן לא לאבד את הדרך בתוכה? רק כשיש מצפן, או אולי ג'ירוסקופ, השומר על הכיוון הכללי: "...כי ירא אלוהים יצא את כולם". חידושו היישומי של הרמב"ם אינו בהגדרת דרך מומלצת זו או אחרת, אלא בתפיסה של 'גם וגם'. לשתי הדרכים שבקצוות יש ערך שווה; אין האחת עדיפה על האחרת. ואילו הדרך הנכונה היא מיזוג שתיהן בתמהיל מדויק, בהתאם למכלול הנתונים המורכב והעכשווי של כל אדם.

 

בימים אלה של הקצנה במעשים הנראים כנכונים בעיני קבוצות מסוימות יש חשיבות רבה בהבנת המסר היישומי של הרמב"ם בשמונה פרקים. ניתן לפסוע בשביל הזהב, רק אם מובנת לעומק האזהרה הברורה של הרמב"ם מפני הטעות שבגלישה לאחד הקצוות. ניתן להשיג הבנה מעין זו רק מתוך עזיבת התפיסה של "דרך נכונה" והמרתה בתפיסה של ניווט בתוך התווך שבין שתי קיצונויות, ששתיהן כאחת מחטיאות את המטרה.

 


באותו פרק מרכזי של ההקדמה למשנה, הפרק הרביעי, הרמב"ם ממשיך ומרחיב עבורנו את תפיסתו הכללית בענין דרכי הנהגת החיים, במסר שאולי חשוב היום יותר מאי פעם. הרמב"ם כותב בצורה מפורשת כי ההנחיות בדבר הנהגת החיים, כפי שהן מפורטות בתורה – שלמות, ומשקפות דרך אמצע. המשמעות היא, אם כך, כי תוספות והחמרות על הנחיות אלו, יתכן וניתן לראותן כ'צו שעה' או כהחמרה פרטית שלוקח אדם על עצמו, אך בהחלט יש להזהר ממגמה גורפת של 'כל המוסיף הרי זה משובח'. [4]. לא, אומר הרמב"ם מפורשות, תוספות מעין אלו משבשות למעשה את היכולת הבריאה של אדם לשום את דרכו בכל רגע, "כי השימה היא השיעור והסברה" כלשונו. שימת הדרך היא החשובה ולא המילוי הקפדני של תילי תילים של תקנות וחוקים. יש להבחין בין האמצעים לבין המטרה, שהאמצעים הם אך כלים להשיגה.

 

הרמב"ם משתמש בהסבריו בעקרונות לוגיים ואף מתמטיים. יחד עם זאת הוא מבהיר שהמגמה היא יישומית: למצוא את שביל הזהב; לשום את המעשים מתוך שימת לב מרבית למכלול השלם והמקיף של קיומו של האדם. רק אז ממלא האדם את ייעודו – לממש את המצב של "שְׁלֵמוּת גְּדוֹלָה וְהַצְלָחָה אֲמִתִּית".

 


השימוש במונח שביל הזהב במקום דרך האמצע אף מעלה תובנה נוספת, המקשרת את הדברים עם יחס הזהב או חתך הזהב. ליחס זה מיוחסות תכונות של פרופורציה נשגבת, שתופעות טבע רבות מוסברות על פיה, והטענה היא שזו הפרופורציה המומלצת וההרמונית ביותר אף עבור היצירה האנושית. יחס הזהב (=...031.618) אינו מציין אמצע, אלא הוא קרוב יותר לאחד הקצוות, מה שבהחלט מתיישב עם ענייננו, מה גם שמקור העיסוק בנושא הוא בחוגי הפילוסופים היוונים, שהרמב"ם ראה בהם סמכות רעיונית חשובה. [5]. 

 


 

ביבליוגרפיה

 

שמונה פרקים. הקדמה למסכת אבות. הרמב"ם.

 

פירוש הרמב"ם למסכת אבות.

 

על הלוגוס והחשיבה היוונית: צבי וולפסון. המחשבה היהודית בימי הביניים. ביאליק, 1998.

 

מניטו (לאון יהודא אשכנזי). מדרש בסוד ההפכים. "התנגשות בין ציביליזציות – חנוכה בימינו". בית מורשה, ידיעות אחרונות, 2009. עמ' 179

 

קלוד לוי-שטראוס. מיתוס ומשמעות. פענוח קוד התרבות. בבל, 2010.

 

על ההשוואה בין תפישה לוגית למיתית: משה שוורץ. שפה מיתוס אמנות. שוקן, 1966. עמ' 143-154.

 

לן א. גודמן. "הפסיכולוגיה של הרמב"ם וריה"ל". בתוך: הרמב"ם. שמרנות, מקוריות, מהפכנות. עורך: אביעזר רביצקי. מרכז שז"ר, 2008. עמ' 317.

 


  
 


[1] ציטוטים מתוך ויקיפדיה: "לוגיקה היא תורה העוסקת בהבחנה בין הסקה נכונה להסקה לא נכונה. מוצאו של המונח מהמילה היוונית לוגוס, שלה פירושים שונים כגון "מילה", "מחשבה" או "טיעון", ותרגומה הלטיני הוא "רציו". הלוגוס הוא המבדיל בין האדם ליצורים אחרים בהיותו מדבר, חושב ורציונלי. הגישה העומדת בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית, שעל-פיה כל התופעות בעולם ניתנות לתיאור ולהסבר באמצעות כללי הלוגיקה והדיאלקטיקה. את הגישה הזאת נהוג לכנות – רציונליות".    כלומר, ההיגדים על הקיום חייבים להתמצות בשורה התחתונה ב-"נכון או לא נכון".

   

[2]  ‫"דרך האמצע ודרך הפרישות : על אחידותה של האתיקה המימונית". אבירם רביצקי. תרביץ, ע"ט,ג-ד, 2011 עמ' 447.

   

[3] מתוך ויקיפדיה: "לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סימנים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים, שמשקפים את טבעה האוניברסלי של החשיבה האנושית. הסימנים מאורגנים בצורה של מבנה - בעל קצוות חדים בין קטגוריות. יצירה של ניגודים, שקיימים (כביכול) בטבע שלנו. נקודת המוצא: נטיית בני האדם להסביר לעצמם את המציאות סביבם. דימוי מרכזי של הגישה: לא האורגניזם אלא הדימוי של שפה. תרבות, חברה אנושית ומערכות של יחסים אנושיים - מערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים עם עצמם וסביבתם. מטרה: פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. קלוד לוי שטראוס – דיבר על "לא מודע קולקטיבי": מערכת של חשיבה שנמצאת מאחורי ההתנהגויות שלנו. הנחה: כשאנחנו מסתכלים על חברה אנושית ועל ייצוגיה יש מתחת לפני השטח חשיבה אנושית הבאה לידי ביטוי. 

 

סמל – משמעות הסמל נולדת מתוך ניגודו בסמלים אחרים. התנהגות חברתית ותרבות מהווה ייצוג לחשיבה האנושית - דרך ניגודים. יש דגש על הסמל ועל הסמלים המנוגדים לו".

 

מלינובסקי הדגיש את העובדה כי הדואליות מתבססת על התפישה החושית של האדם: ימין ושמאל, למעלה ולמטה. היום היינו מוסיפים לכך את תפישת שתי האונות, המשלימות זו את זו.

 


 
  


[4] דוגמא מעשית הממחישה את הבעיתיות שבדברים נמצאת במאמרו של אלחנן ניר בגליון הקודם "לשוב אל הגוף": "למשל, מול ריבוי הדרישות לענווה ולמלחמת חורמה בלתי מתפשרת בגאווה, מלחמה שנמשכה לאורך דורות רבים, האנשים הצעירים, בראשית שנות העשרים שלהם, שאני פוגש יום יום נותרים, מרוב מלחמה, בלא רוח. הללו זקוקים דווקא לחיזוק עמידתם האישיותית, לביטחון עצמי יציב ולשכנוע אישי עמוק ביכולותיהם, בעבודה הדתית והאישיותית שלהם".

   

[5] הרחבה בנושא: מריו ליביו, חיתוך הזהב, קורותיו של מספר מופלא. ניר 2003.