המקל והמטה בתנ"ך. - מירוץ שליחים רוחני, המתפתח מתוך המסרים הנטמנים באיזכורי המקל.
(פעילות סדנאית שהתקימה ב'כינוס הקהל' של עמותת 'פנים').
מה למקלות - ולהתפתחות הרוחנית של עם ישראל ?
מסתבר כי למקל יש תפקיד מפתח בתיאורי התורה את מעשי אבותינו, מנהיגי האומה.
בתיאורי צמיחת המנהיגות של יהודה, משה, אהרון ודוד – יש מקום של כבוד למקל, למטה. (בנוסף להיותם שמות נרדפים לאותו עצם, מופיעים המקל והמטה יחד בפסוק: "אִמְרוּ, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה-עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה".. ירמיהו מח, יז).
איזכור המקל בפסוקים מזמין אותנו – לא רק לראות את יעקב באופן מוחשי יותר בעיני רוחנו, כאוחז במקל נדודים – אלא להתבונן בתהליך הרוחני-מנהיגותי אותו עובר יעקב. מתיאורו כ'איש תם יושב אהלים', שמקור שמו הוא לעקוב, להיגרר אחרי אחרים ולמלא הוראותיהם – הוא הופך לאדם מתמודד, העומד מול הקמים עליו, והופך ל'שר', למנהיג. בעקבות השלמתו של תהליך זה – קרויים גם אנו בשם 'ישראל'.
איך קשור המקל לתהליך משמעותי זה?
ובכן, יעקב עצמו מעמידנו על כך. רגע לפני שובו לארץ אבותיו, לאחר שסיים הכנותיו לקראת הפגישה עם עשיו אחיו: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית לב, יא).
מדוע משתמש יעקב במקל בכדי להדגיש את עליבות בריחתו מפני עשיו? יכול היה לומר 'בבגדי לעורי', או 'בנעלי לרגלי', או אולי: 'בפת הלחם, אותה הכינה לי אמי כצידה לדרך'.
המגמה אינה להפליג בהשערות פרשניות, אלא בעצירה להתבוננות, במקום בו שם הכתוב 'אות וסימן' – על כי יש להעמיק את המבט, ולשאול: סמל המקל – על שום מה?
ובכן, מתברר כי אותו המקל, המעיד על עליבותו של יעקב ביציאתו מארץ אבותיו – הוא גם המפתח המעשי, המכין את שובו לארץ מולדתו – כבעל בעמיו, החוזר עם רכוש גדול :"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת, מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים". (שם, ל, לז-לט).
למקל ישנם שימושים רבים. רובם כעזר לאוחז בו, חלקם ע"י חיבור הקצה לכלי עבודה, ולעתים הוא משמש גם להכאה ולהתקפה. המעניין הוא, כי בפעילויות בהן בקשנו מהמשתתפים להעלות בעיני רוחם שימושים שונים למקל – לא עלה בדעת איש לפרק את המקל עצמו – לחתור אל פנימיותו – ולהפיק ממהותו משהו נוסף. וזאת בדיוק עושה כאן הכתוב. פיצול המקל הוא היוצר את הונו של יעקב, את כח עמידתו בפני העולם, ואולי אף את כח ההרתעה מול עשיו.
אך, בד בבד עם שיקוף התהליך הפיסי, המאלף ככל שיהיה, ממקל הנדודים והבריחה – למקל הרועים, הגורם לצאן להתיחם באופן הרצוי – מלמד יעקב גם עיקרון רוחני יותר: כי לא המקל הוא העיקר, אלא הכוונה והאמונה של האוחז בו. "וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים". (שם, לא, ז-ח).
לסיכום, המקל משמש כאמצעי, הקורא להתבוננות בתהליך אותו עובר יעקב, על מורכבותו. אך תפקיד המקל אינו מסתכם בסיפורו של יעקב בלבד. הוא מעורר את שימת ליבנו להופעות הבאות שלו במקרא. כדוגמא (על קצה המקל): גם בחירתו של משה למנהיג, פעולותיו כמנהיג, ואף מעידתו החד-פעמית – כל אלו משתקפים באמצעות המקל–מטה. שוב, לא רק כאמצעי מעשיר וממחיש של המאורעות, אלא כהעמקה של תובנות רוחניות מתוך כך.
חלק ב':
ובכל זאת, הדברים לא עמדו למשה במבחן המנהיג-המורה הבא, בפרשת המים מן הסלע. גם כאן נאמר 'קח את מטך', אך ההוראה היתה לדבר אל הסלע. הסלע הוציא אמנם את מימיו, אך מבחן הדוגמא האמונית כלפי העם – לא קוימה. ולכן נאמר למשה במפורש כי נכשל בתפקידו כמורה העם - "יען כי לא האמנתם בי, להקדישני לעיני כל ישראל".
לא בכדי, כנראה, הפך המקל בשמותיו הנרדפים – מטה ושבט – למושגים המתארים את החלקים המרכיבים את שלמות העם.