המקל - המטה


המקל והמטה בתנ"ך. - מירוץ שליחים רוחני, המתפתח ע"י המסר הטמון במקל.

(פעילות שהתקימה ב'כינוס הקהל' של עמותת 'פנים' בסוכות תשע"א).

מה למקלות - ולהתפתחות הרוחנית של עם ישראל ?

מסתבר כי למקל יש תפקיד מפתח בתיאורי התורה את מעשי אבותינו, מנהיגי האומה.

בתיאורי צמיחת המנהיגות של יהודה, משה, אהרון ודוד – יש מקום של כבוד למקל, למטה. (בנוסף להיותם שמות נרדפים לאותו עצם, מופיעים המקל והמטה יחד בפסוק: "אִמְרוּ, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה-עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה".. ירמיהו מח, יז).

איזכור המקל בפרשתנו מזמין אותנו – לא רק לראות את יעקב באופן מוחשי יותר בעיני רוחנו, כאוחז במקל נדודים – אלא להתבונן בתהליך הרוחני-מנהיגותי אותו עובר יעקב. מתיאורו כ'איש תם יושב אהלים', שמקור שמו הוא לעקוב, להיגרר אחרי אחרים ולמלא הוראותיהם – הוא הופך לאדם מתמודד, העומד מול הקמים עליו, והופך ל'שר', למנהיג. בעקבות השלמתו של תהליך זה – קרויים גם אנו בשם 'ישראל'.

איך קשור המקל לתהליך משמעותי זה?

ובכן, יעקב עצמו מעמידנו על כך. רגע לפני שובו לארץ אבותיו, לאחר שסיים הכנותיו לקראת הפגישה עם עשיו אחיו: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית לב, יא). מדוע משתמש יעקב במקל בכדי להדגיש את עליבות בריחתו מפני עשיו? יכול היה לומר 'בבגדי לעורי', או 'בנעלי לרגלי', או אולי: 'בפת הלחם, אותה הכינה לי אמי כצידה לדרך'.

המגמה אינה להפליג בהשערות פרשניות, אלא בעצירה להתבוננות, במקום בו שם הכתוב 'אות וסימן' – על כי יש להעמיק את המבט, ולשאול: סמל המקל – על שום מה?

ובכן, מתברר כי אותו המקל, המעיד על עליבותו של יעקב ביציאתו מארץ אבותיו – הוא גם המפתח המעשי, המכין את שובו לארץ מולדתו – כבעל בעמיו, החוזר עם רכוש גדול :" וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם--אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים". (שם, ל, לז-לט).

למקל ישנם שימושים רבים. רובם כעזר לאוחז בו, חלקם ע"י חיבור הקצה לכלי עבודה, ולעתים הוא משמש גם להכאה ולהתקפה. המעניין הוא, כי בפעילויות בהן בקשנו מהמשתתפים להעלות בעיני רוחם שימושים שונים למקל – לא עלה בדעת איש לפרק את המקל עצמו – לחתור אל פנימיותו – ולהפיק ממהותו משהו נוסף. וזאת בדיוק עושה כאן הכתוב. פיצול המקל הוא היוצר את הונו של יעקב, את כח עמידתו בפני העולם, ואולי אף את כח ההרתעה מול עשיו.

אך, בד בבד עם שיקוף התהליך הפיסי, המאלף ככל שיהיה, ממקל הנדודים והבריחה – למקל הרועים, הגורם לצאן להתיחם באופן הרצוי – מלמד יעקב גם עיקרון רוחני יותר: כי לא המקל הוא העיקר, אלא הכוונה והאמונה של האוחז בו. "וְלֹא-נְתָנוֹ אֱ-לֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים". (שם, לא, ז-ח).

לסיכום, המקל משמש כאמצעי, הקורא להתבוננות בתהליך אותו עובר יעקב, על מורכבותו. אך תפקיד המקל אינו מסתכם בסיפורו של יעקב בלבד. הוא מעורר את שימת ליבנו להופעות הבאות שלו במקרא. כדוגמא (על קצה המקל): גם בחירתו של משה למנהיג, פעולותיו כמנהיג, ואף מעידתו החד-פעמית – כל אלו משתקפים באמצעות המקל–מטה. שוב, לא רק כאמצעי מעשיר וממחיש של המאורעות, אלא כהעמקה של תובנות רוחניות מתוך כך.

חלק ב':

          מטהו של משה – כמשקף ציוני דרך בהתפתחות מנהיגותו
-        כנראה שלא בכדי משמש ה'מטה' כשם מציין להנהגה.
כאן נעיין בגלגולו של עצם, הנראה לכאורה פשוט וחסר ייחוד, אותו אוחז משה בידו – המטה. הכתוב עצמו מעיר את שימת לבנו, כמו גם את שימת ליבו של משה עצמו – בשאלה: 'מזה בידך?'. (מזכיר במידת מה את הפניה לאדם: 'איכה'? וכי לא יודע הקב"ה היכן הוא?)
אנו פוגשים, אם כן, את המטה במעמד מינויו של משה להנהגה – מעמד הסנה. ולמרבה הענין, מוצאים אנו אותו שוב – במעמד מעידתו היחידה של משה, מעמד הוצאת המים מהסלע. השימוש הלא ראוי של משה במטה במעמד זה – הביא עליו את העונש הקשה – לראות את הארץ רק מנגד.
המטה, אם כן, משקף את תחילת מנהיגותו של משה, כמו גם את סופה.
ומה בתווך? – לא נופתע להיווכח, כי המטה מלווה את משה לכל אורך דרכו. והנה, התעוררות שימת הלב לתפקיד המטה – מגלה רבדים רוחניים-חינוכיים, שאינם נראים במבט ראשון. שכן, הליווי של המטה אינו כציוני דרך של האירועים בלבד – אלא אף כאבן בוחן רוחנית ממשית. ממש כך:
הפתיחה של מגמה זו היא בעצם ההוראה למשה לאחוז בזנבו של המטה שהפך לנחש. משה, שנס ככל האדם מפני הנחש – התגבר על תגובתו הראשונית – השתלט על הנחש, ולמעשה החזיר אותו לתיפקודו המקורי – כמקלו הנאמן. שיעור ראשון במנהיגות.
השיעור הבא, אותו מורה המטה, הוא בהוראה החוזרת – להשתמש במטה לביצוע האותות והמופתים. הכתוב מציין פעמים מספר 'ואת המטה אשר תעשה בו את האותות תקח בידך'. כלומר, יש הכוונה עקבית – לראות את המטה ככלי הפעולה, כעין 'מטה קוסמים'.
בשלב הראשון של השיעור משה מקבל הוראה לתת גם לאהרן לבצע חלק מהמופתים, עם מטהו שלו. מצד אחד, משה לומד כי לא רק לו יש כוחות לבצע את המופתים. אך מצד שני גוברת הנטיה לראות במטה את כלי הפעולה ההכרחי. 
בשלב השני של השיעור, נאמר למשה במכה החמישית, השחין – להשתמש בידיו. כלומר, להניח למטה, לזכור כי הוא רק מטה, וכי האותות מבוצעים מתוך כח שונה, לא מכוח הקסם של המטה. והנה,  במכות הבאות, השביעית והשמינית, נאמר למשה "הטה ידך על השמים", אך משה מתעלם מההוראה, הוא משתמש בכל זאת במטה. רק במכה הבאה, החושך– הוא מבצע את ההוראה כלשונה. הוא מפנים את איכות השינוי, כי כוחו שלו עצמו, כוחו האמוני, הוא הפועל, ולא כח המטה.
הפנמה זו עומדת לו בהמשך המסע, בקריעת הים. שוב נאמר לו, בצורה 'מכשילה' – קח את מטך, אך הפעם הוא פועל אחרת, ומטה ידו. בהמשך, במלחמה עם עמלק, משה עצמו אומר "את מטה הא-ל' אקח בידי", אך בפועל אינו משתמש בו : 'והיו ידיו אמונה', בעזרת אהרן וחור, המחזיקים ידיו 'מזה ומזה'. כאן עמדה מנהיגותו למבחן, והתוצאה ידועה. לא רק נצחון מול עמלק, אלא, חשוב מזה, כפי שאומר המדרש: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה? – אלא, שידיו של משה הם המורות 'כלפי מעלה', עבור כל עם ישראל – ולכוונם להיווכח מחדש מה עיקר ומה טפל.
ובכל זאת, הדברים לא עמדו למשה במבחן המנהיג-המורה הבא, בפרשת המים מן הסלע. גם כאן נאמר 'קח את מטך', אך ההוראה היתה לדבר אל הסלע. הסלע הוציא אמנם את מימיו, אך מבחן הדוגמא האמונית כלפי העם – לא קוימה. ולכן נאמר למשה במפורש כי נכשל בתפקידו כמורה העם - "לא האמנתם בי, להקדישני לעיני כל ישראל".
מעקב אחר תפקידו של המטה – הוביל אותנו ללמוד יותר לעומק את המסר האמוני של משה עבור כל אחד מאיתנו.

לא בכדי, כנראה, הפך המקל בשמותיו הנרדפים – מטה ושבט – למושגים המתארים את החלקים המרכיבים את שלמות העם.