בית מול אוהל - עיון בדרך הסמל


בין הבית לאוהל
משנה: האם המקרא מבחין ביניהם? אם כן, "לטובת" מי הוא?

מאיר חרמון

שפה קובעת תודעה, ויסודות השפה העברית נטועים במקרא. במאמר זה ביקשתי להמחיש שהמקרא מדייק במונחיו ושדרכם מועבר מסר ערכי, הרלוונטי לחיים. אוהל ובית מציינים שניהם מרחב למגורים, ובמציאות האחד ארעי מהאחר. המקרא יוצק משמעות ערכית להבחנה זו.

"יוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר, לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם, עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא-תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא-תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא-תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם. כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם, לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ירמיהו לה, ו-ז). התייחסות המקרא לנושא המגורים נשמעת כהמלצה רוחנית, כעין העדפת הארעיות על פני הקביעות הבורגנית.

כך גם מבחין הכתוב בין דרכו של אברהם לדרכו של לוט, בן אחיו. כשדרכיהם נפרדות שניהם בוחרים בתחילה בדרך האוהל – אצל שניהם כתוב "ויאהל" – אבל כשהמלאכים באים לבשר לאברהם על הולדת בנו וללוט על הפיכת סדום ועמורה, אכן יושבים אברהם ושרה באוהל, ואילו לוט מתגורר בבית בסדום: "וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (בראשית יט, ב). האם המעבר מאוהל לבית צופן בתוכו שינוי ערכי? המקרא רומז לכך: "וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים" (שם, יג, יב). נראה שסדום אינה מציינת כאן רק מקום במרחב, אלא גם ציון דרך בזמן, כשנפגש לוט באנשי סדום ובערכיהם, ודרכו חדלה להיות של יושב אוהלים. אמנם המלאכים באים להצילו כצדיק יחיד בסדום, ואמנם הוא מנסה להגן על שלום אורחיו מפני שכניו, אבל נכונותו להפקיר לשם כך את בנותיו – "וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (שם, יט, ח) – מעידה שדבק בו משהו מערכי סדום.

רמז דק להבחנה הערכית בין בית לאוהל מופיע גם בהקשר של יצחק שהגיע לבאר שבע "וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ" (בראשית כו, כה). אבל מיד בפרק שלאחר מכן, בהקשר של הברכה, שהתקבלה במרמה, כתוב: "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (שם, כז, טו). הכתוב יוצר בתודעתנו חיבור של הבית כמקום שעלולים להתרחש בו מעשי מרמה, שדרכם להיות מכוסים. חיבור זה מועצם על רקע ההבחנה הערכית בין האחים: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם, כה, כז).


קיבעון מול תנועה?
בתשובת האל לבקשת דוד לבנות בית מקדש מסכם המקרא את ההבחנה בין זה לזה: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן" (שמואל ב, ז, ו). באוהל מתהלכים, על כל המשמעויות של הליכה בדרך; בבית יושבים.

האם ניתן להסיק מכאן שמבחינת המקרא אוהל פירושו תנועה ורוח ובית פירושו קבע, כלומר סכנה של קיבעון? לא לגמרי. המקרא מדווח על אירועים קשים שקרו באוהל: אירוע המעילה של עכן בחרם (האוהל מוזכר שם חמש פעמים! יהושע, ז); אבשלום, המנסה להשתלט על כתר המלכות, שוכב עם פילגשי אביו לעיני העם, על פי עצת אחיתפל, "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג" (שמואל ב, טז, כב).

ואולי נוכל להסיק מסקנה מעשית בדבר תהליך המתחיל בנדודים באוהל ומסתיים, מטבע הדברים, כשמגיעים אל המנוחה והנחלה ובונים בית של קבע? גם זאת לא. כי בישעיה (לג, כ) אנחנו מגלים חזון לעתיד: "חֲזֵה צִיּוֹן, קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ; עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח, וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ." נקודה למחשבה: בתי המקדש נחרבו, על פי הנביאים, בגלל התנהגות מוסרית קלוקלת, אבל המשכן לא ("וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" שמות מ, יט).

האם נסיק שאין עקיבות במקרא, שהשימוש במונחים נקודתי, תלוי הקשר, ולכן אין טעם בחיפוש מסר כלשהו? אולי. אבל מתברר שהעיון בתיאורים המקראיים של בית ואוהל מעלה בכל זאת הבחנה אחת, עקיבה וברורה, שננסה לעמוד על קנקנה.

"יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד, כ). כבר בתחילת המקרא אוהל מתקשר לרעיית צאן, העיסוק המאפיין את רוב מנהיגי העם.

המונח "בית" מתקשר גם למובנו הרחב – שושלת: "נֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, א). אם נדייק יותר, בית מופיע עוד קודם לכן (שם, ו, יד): "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר." בית הוא הצד הפנימי, חוט השדרה היוצר בסיס לשושלת, הקרויה תמיד "בית".

מה התכלית?
אם כן, במקרא משקפים שני המושגים דרך התנהלות, המתווה איכות ערכית. השאלה היא לא אם האדם גר באוהל או בבית, אלא מהי איכות התנהלותו, לאיזה כיוון נעים חייו, מה היעד שלו, התכלית. לכן חשובה משאֵלת חלל המגורים השאלה מה קורה בנקודת ההשקה בין חלל זה לבין החוץ, העולם, כלומר בפתחו. ובנקודה זו המקרא חד משמעי, עקיב וברור.

פתח האוהל, כפי שמשתקף במקרא, הוא המקום של האיכות, של המקודש. פתח הבית, לעומתו, הוא מקום בעייתי, בלשון המעטה.

בפתח הבית מבקשים אנשי סדום להתעלל באורחי לוט: "וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו [...] וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת" (בראשית יט, ו-ט); בפתח הבית מתעללים אנשי גבעה בפילגש, עד מותה: "וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף" (שופטים יט, כז). בפתח הבית הורגים נערה שנמצאה לא בתולה ("וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ", דברים, כב, כא).

ואילו פתח האוהל הוא מקום של פסגה רוחנית, של קודש. אברהם יושב בפתח האוהל, ורץ משם אל אורחיו. משה נפגש שם עם האל פנים אל פנים, כשכל העם משתחווה, איש בפתח אוהלו ("וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ", שמות לג, י). גם הקדשת הכוהנים, ועבודתם בכלל, נעשות בפתח אהל מועד (שמות, ויקרא).

אירוע, העומד בסתירה לכאורה, הוא פרשת קורח, שקרא תיגר על המנהיגות הנבחרת: "יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם". אבל המענה המקראי חד משמעי: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם" (במדבר טז). כלומר: סוף המעשה מערער מעיקרה על המהות ה"אוהלית" של עדת קורח.

כסיכום, במקרא אין אמירה גורפת שאוהל עדיף על בית, בדוגמת הצוואה של יונדב בן-רכב לבניו. אבל בהתייחסות המקראית לפתח, נקודת ההשקה בין הפנים לבין החוץ, כלומר ההתנהלות מול העולם, יש הכוונה ערכית ברורה: פתח הבית עלול להיות סגור, ולגרום להתרחשות הפנימית להתנתק מהזרימה שבחוץ. פתח האוהל, לעומת זאת, מזמן ומאפשר התנהלות הרמונית יותר. ניתן לומר שהמקרא קורא לשים לב לאיכות ההתנהלות הכללית בחיים.

המקרא קורא תיגר על השאיפה ל"ביתי הוא מבצרי", ומציע חלופה ערכית עדיפה – "ביתי הוא אוהלי".


פורסם ב'חיים אחרים', מאי 2019