חנוכה. האם סיפור של ניצחון רוחני?


נצחון האור?

בחנוכה חוגגים כולנו את 'נצחון האור על החושך', מהפעוט בגן ועד מנתח המאבק הרוחני שבין יהודה ויוון. המהדרים מעגנים את הדבר בטבע, כזמן שיא החורף, כשהדלקת הנר מציינת את התקווה, את התגברות האור מכאן ואילך.

האמנם? האם סיפור חנוכה אכן מסמל את נצחון האור?

מבט בתהליך שהתרחש לאחר מכן מעלה תהייה, שמא צרותנו היום נעוצות בדיוק שם, בתוצאות ארועי חנוכה. כלומר, וודאי שאין להמעיט מעוצמתו ומגבורתו של המרד, מבחינה רוחנית וצבאית גם יחד. אך מבט של עין הנשר על שרשרת התפניות שלאחר מכן עשוי להצביע על מפת דרכים שונה, לא חיובית במיוחד. השאלה הנשאלת כאן היא, האם במציאות של היום ניתן ללמוד מפת דרכים זו, להבין את מכשלותיה, ואולי אף לשנות את מהלכה.

מלכות בית חשמונאי. אור לגויים?

מלכות החשמונאים היתה עצמאית, אמנם, לאחר הסתלקות היוונים, אך בהחלט לא מודל לחיקוי. מאבקי כח, אינטריגות, רציחות – אפילו בתוך המשפחה. [1]

 

ההנהגה הרוחנית והעבודה בבית המקדש בהחלט לא עמדה ברמה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ובוודאי לא היוותה 'אור לגויים'.

 

מגילת 'ברית דמשק'. ההבחנה בין בית יהודה לבית ישראל

 


מי שהרים קול צעקה על כך, צעקה שמהדהדת אחרי שהיתה גנוזה שנות אלפיים – היו אנשי כת מדבר יהודה. בלי להיכנס לשאלות הרבות: האם צדקו בטענותיהם; או שמא הם עצמם היו חריגים, טועים ותועים; מי בכלל היו; ועוד. [2] בכל מקרה, יהיה בכך מן העוול אם נתעלם מהכתוב במגילות שעלו מהנשיה. המגילות אף כתובות בלשון ובכתב קריאים ומובנים לנו, בצטטם מהכתוב בספרי התנ"ך. 

 

וכאן יש להדגיש: הצעקה שבמגילות היא מיחזור זעקתם של הנביאים. של התוכחה המופנית אל המנהיגים ואף אל הכהונה, ובוודאי אל רוב העם. כלומר, לא כלפי קבוצה שולית, האוחזת בדעות ובמעשים שיש לתקנם, אלא כהסבת תשומת הלב אל עצם הדרך המוטעית של העם.

 


 


"כפרה סורירה כן סרר ישראל".[3] "ובשילום הקץ למספר השנים האלה – אין עוד להשתפח לבית יהודה, כי אם לעמוד איש על מצודו."[4] הבחנה זו, בין בית יהודה לבין בית ישראל (אפרים ומנשה), לקוחה כמובן מתקופת קיום שתי הממלכות, בימי הבית הראשון.[5]  אמנם בזמן כתיבת המגילה כבר אין שתי ממלכות, ומשמעות ההבחנה היא ערכית, של כיוון ודרך. בית ישראל הם הטועים, ובית יהודה הם השומרים על מהות עם ישראל. ע"פ דעתם, כמובן.

 

המונח 'ברית חדשה' מופיע פעמים רבות במגילת ברית דמשק. אנשי המגילות ראו עצמם כמחדשים את הברית, מתקנים את העיוותים שנוצרו, ברוח הנביא יחזקאל 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה'.[6] כלומר, הדגש היה על תיקון הקיים. אנשי המגילות נוקטים פעולה מעשית. משלא הצליחו להשפיע על סביבתם, הם פורשים ממנה. הם יוצאים בפועל לדרך חדשה, למדבר, בכדי להינתק מטומאת אפרים ולהכין עצמם כיהודה, ולחזור לכשינתן האות. ניתן לומר כי ראו עצמם כממשיכי דרך לרוח המכבים. הם בני האור, המובדלים במהותם מבני החושך, שהם כל השאר. הם מתארים את חזרתם להנהגה בירושלים ע"י מלחמה, במגילת 'מלחמת בני אור בבני חושך'. כידוע, דבר זה לא התרחש מעולם.

 

בהמשך הדברים נפגוש מיחזור נוסף, בן ימינו, של תיאור מצב ענינים זה של הפרדה בין חלקי העם.

 

בית שני: כתתיות

 


כזכור, מגמתנו היא לראות את מהלך ההשתלשלות הדברים, לאחר מרד המכבים, ובשלב זה הגענו לסוף ימי בית שני. כמאמר השגור 'בית שני נחרב על שנאת חינם'[7] – לא על שנאה כלפי הזרים מחוץ, אלא בינינו לבין עצמנו ובשרנו. במציאות של התקופה אכן מתקיימת מלחמת כל בכל, אם בדעות ובהלכות (פרושים וצדוקים), אם בהכוונה אמונית (שומרונים, בייתוסים) אם בהכוונה פוליטית (קנאים), ואם ברציחות ממש (סיקריקים). נכון הוא, כי על ההיסטוריה לא ניתן לשאול שאלות 'אילו', אך ניתן לשער כי במלכות יציבה וברורה בדרכה, כדוגמת מלכות שלמה, לא היתה סיבה לתסיסה מעין זו. 

 

התסיסה הביאה, בסיכומה של התקופה, להתערבות השלטון הרומי, ולחורבן הבית. הרומים לא נהגו להתערב בענינים הפנימיים בפרובינציות, אלא במצב של ערעור על היציבות והסדר.

 

דמותה של היהדות כיום נגזר באופן ברור מתוך מאורעות התקופה. המאבק על 'הדרך', בין הפרושים לבין הצדוקים, ובין הנהגת הכהונה לבין המעמד החז"לי, הוכרע באופן מציאותי לגמרי. משאבד הבסיס ההנהגתי הממסדי של בית המקדש ושל השלטון עברה ההגמוניה לידי מי שביסס את מעמד 'עם הספר' – הפרושים.

 

נשאלת השאלה האם ניתן להגדיר את הבעיה השורשית? האם, מעבר לרשימת המכשלות, המוסריות, משפט העוול, השחיתות השלטונית וכולי, האם מוצבע על עיקרון יסוד, הגורם מכשלות אלו; או, להציב את השאלה אחרת, היש עקרון יסוד, שתיקונו עשוי למנוע את הקלקולים? מסתמן כי אכן מוצבע על יסוד כזה על ידי הנביאים, ומתוך התרחשות הארועים ההיסטוריים בפועל: עצם הפירוד, החלוקה.

 

נצרות עליך ישראל

 


דומה, כי עדיין לא עמדנו על השבר היותר מהותי, שארע גם הוא מתוך מצב כאוטי זה: ביסוס הנצרות. במבט פשטני ככל האפשר ניתן לומר, כי בעולם דאז היתה קיימת דת אחת בלבד, במובן של תורה אוניברסאלית. שאר ה'דתות' היו מקומיות, אזוריות. המאבק מול היוונות, היה לא כשתי דתות, אלא אל מול שיטה רעיונית-פילוסופית.[8] 

 

אם כך, המלחמה הרעיונית של הכל בכל, שאיפינה את שלהי תקופת הבית השני, היוותה חממה להיווצרות תופעה חדשה בעולם – דת נוספת. הצלחת התפשטותה נבעה ישירות מתוך העובדה ההיסטורית, על משמעויותיה הרוחניות,[9] של חורבן הבית של היהודים. הדבר השפיע כעת לא רק על מערך הכוחות במזרח התיכון ובכלל, אלא גם על התפתחות היהדות פנימה. מעתה, היצירה היהודית אינה רק 'יוצרת', אלא גם 'מגיבה', מגדירה עצמה אל מול הרעיונות שמחוץ לגדר.[10]

 

נסכם, כי האור שהופץ במרד המכבים היה אור לשעתו. ההתיוונות כבר חילחלה, השלטון העצמאי לא זהר והכוחות הרוחניים הפנימיים כמהו לתיקון. השיא (השלילי) הגיע בצורת חורבן הבית, ושגשוג הנצרות לאחר מכן.

 

במלים אחרות: את האור החשיך מצב של פירוד, חלוקה ומחלוקת. מאבק על ההגמוניה, כשהכח המניע הוא הרצון להשליט דעה ודרך על דרכיהם של אחרים.

 


 

'מספד למשיח?'. מניטו מסביר את הרב קוק

 


חלון ההזדמנויות של הציונות מקביל לזה שניתן ע"י כורש. זו טענתו של הרב יהודא אשכנזי (המוכר יותר כ'מניטו').[11] אם נבחן את הדברים מתוך מבט זה, מתבקשת השאלה: מה ניתן ללמוד מתוך התהליך שהתרחש בימי בית שני.

 

תהליך התקומה הציונית מוסבר על ידי הרב קוק כשילוב בין תפקידיהם של שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דודכלומר, כתהליך חיבור בין בית ישראל לבין בית יהודה.[12] בתלמוד[13] מוצבע על שורש הבעיתיות : הוצע לירבעם, המלך שהפריד את ישראל מיהודה, לחבור לבן ישי, ויחד עם בורא עולם לטייל בגן העדן. ירבעם סרב, אחרי שלא הובטח לו כי יהיה ה'ראש'. כלומר, שוב תופסת שאלת ההגמוניה את המקום ההרסני שלה.

 

מעניין כי הרב קוק עושה שימוש באותם פסוקים מספר הושע. "וישראל ואפרים יכשלו בעוונם, כשל גם יהודה עימם". "אפרים בעמים הוא יתבולל, אפרים היה עוגה בלי הפוכה".[14] טענתו היא כי בתקופת התקומה הציונית החלוקה המקורית שבין 'אפרים' ל'יהודה' משתקפת בהפרדה הקיימת בין דתיים וחילוניים. אחד המאבקים המרכזיים על דמות פניה של מדינת ישראל כיום מעוגן, ככל הנראה, בפער שבין צדדיה של חלוקה זו.

 

המצב של 'ד' אמות של הלכה'. הרב אלי סדן

 


לא מכבר, אחרי ההתנתקות, התיחס לדברים גם הרב אלי סדן, ראש מכינה קדם צבאית.[15] יתכן כי התנאי לשיתוף פעולה, להערכה הדדית בין צדדי המחלוקת, מותנה ביכולת להרים את המבט מתוך הסד (או מבין הסכים שלצידי עיני הסוס) ששני הצדדים נמצאים בו.

 

אם אכן תקופתנו היא 'עקבתא דמשיחא' (הסתמנות עקבות המשיח), שואל סדן, או אז יש לתת את הדעת על כך, כי מה שהפך למסד הקיום הדתי, קרי 'ד' אמות של הלכה', הוא תיאור מהותה של התקופה מאז החורבן.[16] ואם כך, נוכל לומר כי יתכן ויש בידינו המפתח לפתוח את השער המפריד בין השכנים, בית אפרים ובית יהודה. זאת, היות שמצב זה אינו נוגע רק להתנהגות ולמעשים, אלא אף לאופן החשיבה. שינויה עשוי להביא לפתיחת השער.

 

ברוח דברי מניטו, בהסבירו את הרב קוק: לכל צד יש תפקיד ושלב בתהליך. בית יוסף הוא הקמת הגוף, שיקום הבית. שם אין דרישה ל'כיפה על הראש'. יש צורך בעשיה ובאיחוד הכוחות. בית יהודה הוא המוביל הרעיוני. אך בלי 'אפרים', הציונות החילונית – 'גם יהודה כשל עימם'. ההפסד הוא בשני הצדדים. מה שקרוי 'ההיסטוריה חוזרת'.

 

כלומר, המפתח הוא בהכרה מעמיקה בהרסנות של ההפרדה, המחלוקת. רק שילוב של 'גם וגם', של הערכה הדדית בין הצדדים על תרומתם זה לזה – יפתח שער לדרך של בנין.

 

כלומר, האור, העשוי לגרש את החושך, נעוץ ביכולת ליצור ולבנות עם כל חלקי העם - יחד.

 


 


 


  
 


[1] "בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם". מתוך 'חשמונאים', וויקיפדיה.

   

[2] סקירות מקיפות בנושא: יהודה שיפמן, 'מלחמת המגילות', 1991. עמנואל טוב, 'המגילות המקראיות ממדבר יהודה', 1997. אלי אשד, 'המגילות הגנוזות – 60 שנה', 2007.

   

[3] הושע ד,16.

   

[4] מגילת ברית דמשק ו, 10.(הברמן, 'עדה ועדות', עמ' 99)

   

[5] למשל: "מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, יחדיו המה על יהודה". ישעיה ט,20. "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן". הושע יב,1.

   

[6] יחזקאל לו,26.

   

[7] "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". בבלי גטין נה:

   

[8] מצב ענינים זה מאופיין היטב מתוך מפעלו הפרשני-אליגורי של פילון האלכסנדרוני. הוא החיל את עקרונות הלוגוס היווני על המסרים הרוחניים של התנ"ך. בכך הביא להפצת המסרים, דבר ששרת בפועל את הנצרות. 

   

[9] מי שעמד על המשמעויות הרוחניות של תקופת חורבן בית שני היה אברהם אדרת, בספרו 'מחורבן לתקומה'.

   

[10] במידה והטענה כי הנצרות נולדה על רקע המלחמות הפנימיות שביהדות, הרי שניתן, שוב – בצורה פשטנית, לראות גם את היווצרות האיסלאם כהמשך התהליך. כיום, המאבק בין הדתות קובע את סדר היום העולמי.

   

[11] יהודא ליאון אשכנזי, 'מספד למשיח?'. מכון מניטו, 2006. עמ' 169. הסבר קצר: במות הרצל התבקש הרב אברהם קוק לשאת לו מספד, 'המספד בירושלים' הוא הסברו של הרב למקומה של הציונות בתהליך הגאולה. מניטו ערך שיעורים בנושא המספד, ועמד על משמעויותיו. מניטו דגל בלימוד שבע"פ, ובעצמו לא כתב דבר.

   

[12] יחזקאל סימל את החיבור במוחשיות נפלאה: "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד - והיו אחד בידי". יחזקאל לז,19.

   

[13] בבלי, סנהדרין ק:

   

[14] הושע ה,5. שם, ז,8.

   

[15] אלי סדן, 'קריאת כיוון לציונות הדתית', 2007.

   

[16] שם, עמ' 14.