הריצה בתנ"ך - האם אצורות בה תובנות חדשות עבורנו


            עת לרוץ ועת להתנהל לאט        - עיון בריצה במקרא

האם בפרקי ספר בראשית, ובפרקי התנ"ך בכלל, משוקעים רמזים, אותות, המזמינים אותנו לעצור, לסור ולשאול: הנוכל, דרך אותות אלו, לחשוף רבדים חדשים, לעמוד על תובנות מחדשות?

אנסה להדגים את הדבר מתוך מעקב אחר נושא 'הריצה' שבפרשת חיי שרה.

מדוע ניתן לכנות את הריצה כ'אות', הרי ריצה היא פעולה פיסית רגילה? הרמז לריצה כאות נמצא בפשט הפסוק אצל אברהם, הרץ הראשון במקרא: "וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה". (בראשית יח,2). אם ניצבו עליו – לאן רץ? זאת ועוד, שהרי המפגש של לוט עם אותם מלאכים מתואר אחרת "וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה". (שם,יט,1). כאמור, אין כאן 'הוכחה' כי כך יש להבין, אלא הזמנה למעונינים לבקש תובנות מחדשות.

נראה שריצה עשויה לשקף משמעות של ראייה וקליטה של גודל המעמד, והתגיסות למשימה, לייעוד.

כך אצל אלישע: "וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר, וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ". (מלכים א, יט,19). אלישע זיהה את גודל הרגע, זאת, לעומת התיאור העניני, שני פסוקים לאחר מכן: "וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ".

בחזרה לאברהם, נראה שלריצה יש תכונה נוספת: "וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". (יח,7). גם הנער 'נדבק' בקצב.

והנה אנו מגיעים לריצות שבפרשתנו, בסיפור המשימה של עבד אברהם לבחור כלה ליצחק.

נקודת הזיהוי של עבד אברהם את גודל הרגע אינה מיד עם ראייתו את הנערה, אלא: "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ". (כד, 16). רבקה נדבקת בריצתו של העבד, מזהה את ייעודה: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו". (שם,20). ובהמשך: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ". (שם,28).

ההתגיסות של רבקה למילוי הייעוד שפגשה כה חזק, עד שהיא מוצאת עוז להתיצב נגד הסמכות ההורית-גברית בביתה. לבן ואימו מבקשים לעכבה ל'ימים או עשור', אך כששואלים לדעתה תשובתה נחרצת: "אלך".

עד כאן עמדנו על משמעות הריצה, כעשויה לציין איכות של היענות למשימה או ייעוד.

לכך נוסיף, מתוך עיון נרחב במקומם של האותות שבכתובים, כי מסתמנים קווים מאפינים לפעולתם. קווים אלו מוציאים את העיון מאופי של פרשנות נקודתית-מיישבת, והופכים להזמנה להעמיק ולחפש תובנות מורכבות יותר.

א. האותות מצביעים לא רק על נושא מוגדר כשלעצמו, כפי שמקובל בניתוח מילולי-ספרותי, אלא מעלים מיניה וביה תחום מורכב יותר, התחום בין זוגות של ניגודים. (למשל: "צדיק כתמר יפרח" אינו דימוי חד ערכי צדיק-תמר בלבד, אלא הוא 'מתכתב' עם הכתוב חמישה פסוקים קודם לכן "בפרוח רשעים כמו עשב". כך שנוצר תחום-תווך של 'צדיק-תמר' מול 'רשע-עשב'. תהלים א).

ב. כשהאותות משרטטים תחום שכזה ניתן להבחין בתוכו בהכוונה לתהליך ערכי-רוחני המתרחש בו, אליו מורים האותות, כהנעה לרמה חינוכית-רוחנית גבוהה יותר.

ג. בשלב מסוים, משהשלים האות את הצבעתו-הכוונתו, האות מפנה מקום, 'יורד מהבמה', כדי להשאיר את המסר הערכי הצרוף, ללא תיווכם של האותות. (לדוגמא: דוד, בהתכוננו להילחם בגלית, מסיר את החרב הכובע והשריון, "ויקח מקלו בידו", המקל הוא אות, שהרי אין לו תפקיד מעשי בסיפור, היות ודוד השתמש בקלע שבידו. גלית מחרף אותו, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?". ותשובת דוד אינה "אתה בא אלי בחרב ובחנית – ואני בא ב.. מקל", אלא המקל כאות מפנה את מקומו עבור המסר הרוחני הצרוף: "בשם ה'". שמואל א,יז. הרחבה ניתן למצוא בספר "סמלים בתנ"ך").

            הריצה וניגודה

בוודאי חיכיתם בסבלנות עם השאלה העולה מיידית בפרשתנו: מה בדבר ריצתו של לבן, שהרי מיד עם הגעתה של רבקה לביתה בריצה – "וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן". (שם,29). לכאורה, ריצה זו הורסת במחי רגל את החידוש הנחמד שהובא כאן.

מוכר לכל פירושו של רש"י: "למה רץ ועל מה רץ? ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון". נראה שהפירוש הוא מענה לשאלת ההבחנה בין ריצת לבן לריצת רבקה.

אך כאמור, פנינו אינם ליישובם של הכתובים, אלא לחיפוש רבדים נוספים, תובנות חדשות. אם נדבק בעיון באופן פעולת האותות, הרי שניצב מולנו ניגוד, העולה באופן ישיר מהכתוב, בין ריצת האיכות של רבקה לבין ריצה, שעל פניו נראה שהיא ריצה מסוג אחר: סתמי במקרה הטוב, ואינטרסנטי במקרה הפחות טוב. האם עלה עיוננו על שרטון, או אולי להיפך: הכתוב נותן בידינו אמצעי להבחנה?

נדגיש כי אם מתקיימת האפשרות האחרונה הרי שהכתוב נותן בידינו מפתח, המתאים לא רק להבנת הפרק, כי אם כיוון כללי להבחנה בהעמדות פנים: בין מילות אמת לבין מילים ריקות, גבוהות ככל שתהיינה. בין מעשה עם כוונה לבין פעולה אינטרסנטית. כלומר, העיון הביא לפיתחנו שאלה קיומית.

אוכל להציע תשובה מתוך פשט הפרשה. אמנם לבן רץ, אך הכתוב מבהיר לנו כי הריצה היתה נקודתית בלבד. שהרי מיד למחרתו של יום מנסה לבן להאט, לעכב ל'ימים או עשור'. תשובת הכתוב לשאלתנו היא: אין להתרשם ממעשה או מילה נקודתיים, אלא לבחון אותם בהקשר רחב יותר, האם הפעולה נתמכת בתמונה הכללית של הארועים. ( למעשה מזכיר הדבר את מבחנו של נביא השקר).

למרבה הענין הדברים חוזרים על עצמם במפגש של יעקב עם רחל. "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ". (בראשית כט,12-13). גם כאן רחל רצה, ואף לבן רץ. אולי שינה לבן את עורו? המשך הסיפור ידוע, והעיכוב הפעם הסתכם בלא פחות מעשרים שנה.

מצאנו כי משמעיינים בריצה כאות, היא מצביעה לא רק על איכות ייחודית של פעולה, אלא גם על איבחון ריצה כחיצונית בלבד, בעוד שלמעשה היא עיכוב.

הדובדבן שבקצפת

המאפיין השני של האותות הוא התהליך.

רבקה רצה ריצה של איכות, של התגיסות, כדבקה בייעוד שנקרה לפניה. היא מוכנה לעמוד כנגד משפחתה, ולדבוק בנחישות בייעוד. לכאורה, משפגשה ביצחק ונתעברה לו – הושלם התהליך.

והנה, הכתוב מרמז לנו, באמצעות המשך השימוש באות, כי טעות בידה. "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". רבקה נדהמת, הרי עשתה מעל ומעבר להגשמת ייעודה? ריצתה היתה מכוונת מטרה, והנה לפתע הריצה מסתכסכת בתוך עצמה? היא מבקשת להבין מה השתבש: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (כה,22-23).

אם כן, רבקה לבדה היא היודעת מה עומד להתרחש. והנה, מתוך מעקב אחר הריצה כאות, מוצעת לנו דרך אחרת להבין את פשר התערבותה המתקנת בברכת יצחק לבניו.

והיכן מפנה האות את מקומו?

במעקב אחר התהליך, אותו יצרו איזכורי הריצה, עולה נקודה בולטת: יעקב אינו רץ.

לא אל מול ריצת לבן, כפי שראינו למעלה, ולא בפגישתו המחודשת עם עשיו אחיו, לאחר עשרים שנה. "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ". (לג,4).

הכיצד להבין זאת? הרי אם ריצה היא איכות משובחת של התגיסות, איך יתכן שיעקב לא מתואר כמשתמש בה? שוב, העיקר הוא בעצם הצבת השאלה והדיון במשמעויות הנפרשות בפנינו,

באופן מיידי, הכתוב מציב בפנינו אמירה: אל תהיו חסידים שוטים. הריצה כבודה במקומה מונח, אך יש לבחון את התאמת יישומה בשטח. אך במקרה שלנו יעקב עצמו מעמיד אותנו על משמעות הנושא:

עשיו, שלא ברור היה אם פניו להרוג או להשלים, נוכח כנראה כי מוטב להצטרף אל הכח העולה, או אף עדיף - לצרף את יעקב למחנהו שלו. "נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". אך יעקב מבהיר את מצב הענינים: "יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי". (לג,12-14).

עת לרוץ, ועת להתנהל לאט. שהרי על כתפי יעקב מוטל עתה לבנות עם, לרוץ למרחקים ארוכים.