תורת סמל
"השביל חכם מההולך בו". באימרה זו יש תבונה עמוקה, והיא עשויה לעזור באופן ממשי להולכים בשדות:
בנקודה מסוימת, השביל פונה לכיוון 'לא הגיוני'. ההלך אינו מבין מדוע השביל 'סוטה מהדרך', הרי הוא רואה כי הכיוון 'הנכון' הוא שונה. אלא שכאן באה האימרה שלמעלה, ומזכירה להלך, כי לא תמיד הוא רואה את כל התמונה, וכי השביל, שנכבש על ידי רגלי ההולכים לפניו, 'יודע' טוב ממנו לאן ללכת. כנראה שיש מכשול בדרך הישירה, או שהיא 'דרך קצרה וארוכה', ולכן כדאי שיקשיב להכוונת השביל עצמו, ולא להגיונו הפרטי.
'דרך הסמל' מכוונת לאותה תבונה. הסמלים, האימרות, הניבים, המשלים, כל הנכנס תחת כנפי ה'סמל' (ראו 'הגדרות') - נצרף על ידי חכמת קודמינו, וצבר ערך מוסף, העולה על הגיוננו הפרטי. בנקודות שונות בחיינו יתכן וניתן מקום להצבעות הבאות מתחום הסמל; ניקח לתשומת ליבנו תבונה זו, ולא נהיה שבויים של קול הגיוננו בלבד.
'השביל חכם מההולך בו'. ישנו וויכוח אם הוגה האימרה הוא עזריה אלון, מדריך הטבע והשבילים, או שזוהי אמירה בדווית עתיקה. או אולי אסקימואית. בכל מקרה זוהי דוגמה לאמירה, המקפלת בתוכה כח. אותו הרעיון היה עשוי להיאמר כך : 'כשתגיע לנקודה בה השביל סוטה מהכיוון הישיר; או, לחילופין, כשיש פיצול בשביל, שבו באחד מהכיוונים השביל נראה כבוש יותר - מומלץ שתמשיך בשביל, במקרה הראשון, או הכבוש יותר, במקרה השני'.
מה דעתכם - לאיזו צורה של היגד או אמירה יש כח רב יותר? ברגע האמת בלב השטח, מה יועיל לנו יותר למצוא את דרכנו? יתכן כי נדמה כי השאלה היא תיאורטית במקצת, כי 'מה זה כבר משנה כ"כ', לכל היותר נטעה בדרך, נחזור על עקבינו, ונתקן את בחירתנו השגויה. - האמנם, הרי יתכן שחלילה וחס המציאות תהיה של ריצה להזעיק עזרה למישהו שנקלע לצרה באמצע השטח, וכל דקה חשובה ?
לכן, הדיון בשאלה בדבר הכח שיש באמירות ובסמלים - אינו דיון מופשט כלל. גם בחיי הרוח, אמירה בעלת השפעה, בצומת הכרעה של אדם - עשויה לשנות את מהלך חייו. זכורים לנו מנהיגים, שהשפיעו על מהלך ההסטוריה באמצעות אמירה נוקבת וקולעת לצרכי השעה. האם לא כזו היא האמירה 'דם, יזע ודמעות', שתרמה לעצירת ההשתלטות של הרייך על העולם?
כדי שנוכל לבחון את אופן השפעת הסמל עלינו, ובמקרה הצורך לדעת כיצד להפעיל השפעה זו בתבונה - יש מקום לפיתוחה של תורת סמל, סימבולוגיה. עד כה השתמשו במונח זה בהקשרים של סיפורי מתח (דן בראון), או של מיונים פרטניים של קישור סמלים לרקע התרבותי בו נוצרו (ויקטור טרנר). נראה כי קיים צורך ממשי לבחון את תחום הסמל ברמת המהות, בקווי העומק המאפינים את דרך פעולת הסמל בכל תרבות באשר היא. להתמקד באיפיוני הסמל, ובצורת פעולתו; ליצור כלי אבחנה לפעולה זו, האם היא משרתת את התפתחות הרוח, או לחילופין מביאה להאחדה ולשטחיות.
זילות המילים
כשתורת סמל אינה בנמצא, קשה להתמודד בפני ניצול ציני של כח הסמל. אשפי המלים והמניפולציות יכולים 'למשוך את כולנו באף'. ואף שנחוש כי 'משהו כאן לא בסדר' - הרי שקשה עד מאוד לעמוד בפועל מול כוחות הנוגעים בעומק, באמצעות 'מלים גבוהות', אך בפועל מנווטים עומק זה לכיוונים אינטרסנטיים.
לסבר את האוזן, בדוגמא שולית למדי : 'טעם החיים' נוגע אצל כל אחד בנקודה מאוד ייחודית ופרטית, אך בקלות ניתן לנווט נגיעה זו לעקומות של תרבות הצריכה. ואם נתיחס בקלות ראש ובסלחנות לניצול כזה, הרי שהדבר מביא לזילות של מושגי היסוד של קיומנו, ולמגמה של פישוט ערכי הרוח.
זו עמידה על המגמה השלילית. ברמה החיובית - מטרת תורת הסמל היא להעצים את מקום המילה והסמל, להחזיר את כח הפעולה וההנעה הממשי של תחום הסמל למקומו הראוי בתרבות הרוח.
כיצד ?
המכשול הראשון בדרך לתורת סמל, לדעתנו, הוא העיסוק הניתוחי והפרטני של סוגי הסמל השונים - בתחום הספרות. ניתוח זה, ועמידה על האיפיונים השונים של סוגי הסמלים השונים - הוא מצוין, ומבהיר שימושים שונים בסמלים. אלא, שהמדובר בעיסוק בסמל כשלעצמו.
ואילו ב'דרך הסמל' המגמה היא לראות את כח ההשפעה וההנעה של הסמל - בתוך המערכת הכוללת של אדם - סמל - עולם. עיון במורכבות המערכת כמכלול - עשויה להביא לתובנות יישומיות מקיפות - ביחס למקום האדם בעולמו.
שאלות שתורת הסמל אמורה לתת עליהן את הדעת:
מה נכנס תחת ההגדרה של 'סמל'?
מהיכן יונק הסמל את כוחו, כבעל יכולת השפעה על האדם ?
מהם הקריטריונים לאיפיון איכותו של הסמל ?
מהם יעדיו של הסמל ? לאן הוא מנסה להוביל אותנו ?
מה ניתן ללמוד מההבדלים ברמות הפעולה וההשפעה של סמלים שונים ?
על אילו מישורים בקיום האנושי פועל הסמל ? על השכל, או על הרגש? על היחיד, או על הקהילה? על הקליטה החזותית, או על יסודות קמאיים?
כיצד ניתן ליישם בפועל את הבנותינו בתחום פעולת הסמל ?
וכמובן - מהן הסכנות, הרובצות לפתחו של הסמל, ובאופני השימוש בו ?
אתר זה, על ריבוי מילותיו וכיווניו, מנסה - בענווה - להצביע על יסודות לתורת סמל.
כדי להמחיש את ההצעה שבכאן, בדבר הנחת קווים לתורת סמל, ניתן להביא מקבילה מתחום אחר: תורת המשחק.
(המדובר לא ב'תורת המשחקים', תחום השייך לחברה וכלכלה, אלא 'תורת המשחק', שעליה דיבר בראשונה אפלטון).
המקבילה היא בכך שבוודאי תורת המשחק אינה עוסקת במשחקים עצמם, ועיסוקה המרכזי אינו בסיווגם ומיונם - אלא כוונתה להוסיף נדבך להבנת עולמו של האדם, באמצעות תובנות בדבר מהות הפעולה של המשחק והשפעתו על האדם.
האדם המשחק
זהו שמו של הספר המרתק של יוהאן הויזינחה. עולמנו בנוי משכבות של משחק. כתינוקות אנו משחקים, כאימון, ולשם רכישת מיומנויות - לקראת חיינו הבוגרים. כילדים אנו משחקים, כשיקוף של ה'עולם האמיתי'. כמתבגרים אנו משחקים, כאילו המשחק ותוצאתו הם העולם האמיתי. כמבוגרים - מערכות שלימות בחיינו מתנהלות כמשחק. הויזינחה מציין כדוגמא את גלימות השופטים, כמשקפות את הרעיון העמוק כי "העולם הוא במה". צבא, משמרות המלוכה, סדרי השלטון, קוקטיילים ופוליטיקה, בחירות ופריימריז - ניתן בהחלט למצוא בהם יסודות תיאטרליים של משחק.
באיזו רמה מסתיים המשחק ? מתי מתחיל 'העולם האמיתי' ? - אריסטו סובר שזה קורה באינסוף. (ראו גם את ספרו של אורי רפ, "עולמו של המשחק", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.) כלומר, העולם בנוי משכבות של משחק, כשמשחק ברמה אחת משמש בסיס ואימון למשחק ברמה גבוהה יותר.
האם הדבר מוריד בערך ההתנהלות של המציאות ? האם אין היא 'רצינית' מספיק ? - להיפך, אומרים לנו. משחק כשלעצמו הוא הרמה הגבוהה ביותר של העשיה. בלי ציפיה לרווח ולתגמול. משחק לשם המשחק. לשחק את המשחק הכי טוב שאפשר. לשם השכלול והמצוינות כשלעצמם. לשם הפקת המיטב מתוכנו.
המשחק ודרך הסמל
לשם מה הובא עיקרון המשחק כאן, כשהמדובר הוא בדרך הסמל ?
דרך הסמל דומה לעיקרון המשחק. השימוש בסמל הוא כדי להצביע על רמה גבוהה יותר מהקיימת. ושם, משמוצה הסמל - ניתן, ורצוי, להפגש בסמל מאיכות גבוהה יותר, מקיפה יותר. וכן הלאה. שהרי, התהליך הרוחני אינו מגיע לסיומו. כסמל מסוים - רצוי מאוד לא לשמר אותו ולהתקבע אליו. אך כתהליך, כדרך הסמל - זהו עיקרון של חיות וחיוניות, שאינה מתמצה לעולם.
הסמל, לעולם, משרת מטרה שמעבר לו. בדומה למשחק : משחק מסוים מתחיל לשעמם לאחר זמן, הוא כבר אינו משרת מטרה שמעבר לו, מטרת משחק לשם המשחק, אלא הופך למסורת מימסדית מקובעת.
המשחק, וכך גם הסמל, הם הרוח, המפיחה חיות במציאות הטבעית.
ואולי כך ניתן גם להבין את הפסוק בתהלים "לויתן זה יצרת לשחק בו". (זו השלמה לרעיון המובא בסוף הפרק הראשון של ה'העמקה' ('אודות')).