ויגש
"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים" – לא ברור, מאיזה קצה? – "וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה".
ושאלה נוספת: האם ההפטרה לפרשת ויגש, חזון העצמות ביחזקאל, קשורה בדיוק לנקודה זו? מבחינת פשט הענין – 'קצה' הוא אחד משני הקצוות. ומזווית העיון של 'דרך הניגודים' – זה בדיוק המקום להעמיק בו. שהרי: הבחירה בחמשת האנשים לא היתה בדרך של מקרה, שהרי "מִקְצֵה אֶחָיו לָקַח" - עם כוונת מכוון.
ויחד עם זאת, למרות הדגש על עצם קיום הבחירה, הכתוב לא מפרט לגבי מהות הבחירה: האם מהטובים או מהפחות טובים; האם מהחזקים או מהחלשים; מהמרשימים או מהנחבאים אל הכלים? מהות הבחירה נשארת פתוחה לפרשנות. ולכן, אין מנוס מלהסיק, ששאלת הקריטריון לחלוקה חשובה פחות מעצם העובדה, של קיומה של החלוקה.
חמשת הנבחרים מוצגים בפני פרעה. אך האם יתכן שמטרת העל של ההצגה – אינה עבור פרעה, אלא עבור האחים עצמם? האם יתכן שלעצם חציית האחים לשני חלקים - יש מטרה נוספת? חצייה – מכיוון שיש חמישה מזה, ולמעשה חמישה מצד שני. שהרי יוסף מנצח על ההתרחשות, ובניחוש פרוע - בנימין לא בתמונה.
אם מתקיימת חלוקה לשני קצוות, ואיפיון הצדדים, הקצוות, חשוב פחות – הרי שמיקוד המבט עובר אל המרכז המשותף. שזהו יעד-העל לקיומם של ניגודים. מרשה לעצמי להעשיר מבט זה מתוך פוסט שכתב השבוע נתנאל אלינסון, כי המרכז, המכנה המשותף, נקודת החיבור בין יוסף ויהודה, ולמעשה בין השבטים כולם – הוא בנימין.
מטרת העל של הבחירה / החלוקה "מִקְצֵה אֶחָיו" – היא להנכיח את החיבור, את השיתוף בין החלקים, של בית ישראל כולו. לא כתמונת מצב – אלא כאתגר עתידי.
וכאן הגענו ליחזקאל, להפטרה של פרשתנו, לחזון העצמות היבשות. אך, חזון זה אינו מופיע לבדו, אלא מחרה-מחזיק גם ההמשך שם: שני העצים, עליהם כתב יחזקאל 'יהודה' ו'ישראל'. "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז 17).ובהקבלה: "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ". ומה שחסר לחיבור העצים / העצמות : "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ" (שם שם 9).
יוסף, בעל החלומות, המשנה לפרעה, מעמיד תמונה חדשה: הפעם לא אלומות או כוכבים – סביבו; אלא הצבה של אתגר החיבור / השיתוף – בין שבטי ישראל
התמונה מאתר תורת הר עציון