שלב המעבר מעיסוק בסמלים כשלעצמם - לעיון בתפקידם, באופן פעולתם
'דרך הסמל' פירושה, כי הסמלים במהותם שזורים זה בזה, סביב 'חוט שידרה' מאחד.
'חוט שידרה' - כי המכנה המשותף, המאחד את הסמלים לסוגיהם, הוא תפקידם ותיפקודם המשותף : לעורר, להורות על כיוון, ולהניע לעשיה. וזאת - מהקל אל הכבד.
ה'קל' מתחיל במילה, או בדימוי, או בתמונה חזותית. בשיחה, בספרות, בשירה. הסמל בא כתוספת, כהעשרה.
משם עולה הדרך לרמה מופשטת יותר. אור וחושך. גבוה ונמוך.
אחר כך נפגוש עלילות מורכבות, שסמלים במרכזן. מיתוסים.
ומה בדבר חפצים מוחשיים, המשמשים כתזכורת לרעיונות נעלים?
ובמעלה המידרג אנחנו מוצאים סמלים של זמן (מועדים וחגים), וסמלים של מקום (מקומות ומבנים מקודשים).
במידה ונראה כי אכן הסמלים הם במידרג, ומשתייכים לאותו חוט שידרה, מבחינת אופן התיפקוד של הסמל - הרי שנפתח עולם ומלואו לאפשרות של שיתוף פעולה דרך הסמלים, במקום מחלוקות ומלחמות.
להלן פירוט והרחבה של הנושא, בצורה של מסה.
מידרג הסמלים. (המאמר נכתב בתשס"ח, 2008)
סמל פשוט
"צדיק כתמר יפרח".[1] התמר הוא עץ מרשים ומיוחד במראהו, כמו גם בשימושיו ובפירותיו. הזכרת שמו מעוררת מיניה וביה התפעמות מול התמונה החזותית של הודו ועוצמתו. אין ביד איש הגדרה לסוגיית 'מיהו צדיק', ואף על פי כן, המושג מהווה אבן יסוד בהגות האנושית. הדרך להטמעת המושג בלבבות היא באמצעות דימויי סמל. הדימוי החזותי מוביל להבנת המהות החיובית הרצויה לאדם, והכרה בשכר המגיע לאלו, המשיגים בפועל את המהות הזו – "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".
"ועוד בה עשיריה, ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון, אשר בשלכת מצבת בם [2]. כאן מגדיר הכתוב אילו פנים, מתוך מכלול הדימויים של העצים, משרתים את העברת המסר הרעיוני – 'מצבת השלכת'. הדימוי החזותי של עצים נפוצים אלו בשלכת – אמור להביא אדם לחוש על בשרו את אימת הסינון והביעור, שיתרחשו בתהליך תקומת העם.
"ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". [3]. השימוש בדימוי הנשר דווקא, מעמיד על עוצמתו של האל ודאגתו לעם, בהוצאתם ממצרים אל הארץ המובטחת. הבריות, אליהן פונה הכתוב, יכולות לחוש את ההגנה העוצמתית, ואת הקרבה הבלתי אמצעית של הבורא בתהליך הגאולה.
"את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית". [4] הקשת נוצרה כאות לברית בין האל לברואיו, להם הבטיח כי לא יהיה עוד מבול. הקשת אכן מתגלה לכל אחד כפעם בפעם, והכתוב נותן לכך מימד של היזכרות בברית האישית עם מנהיג העולם.
הסמל הפשוט לקוח מהעולם המוכר של הטבע. הסמל "מדבר" אל האדם באמצעים שונים, ואל רבדים שונים בקיומו. לא בדרך של מילוליות שכלתנית, אלא בדרך של הפעלת החושים, ושל חיבור ישיר לרגש. מטרתו – להניע את האדם לעבר רמה רוחנית-ערכית גבוהה יותר.
סמל מופשט
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". [5]. אצל השומעים קיימת הבנה של המושגים 'ממלכה', 'כהונה' ו'קדושה', אך בהופיעם יחד הרי זהו מסר חדש, שכנראה עדיין לא נשמע כמוהו בקרב עם, או קהילה. בדומה, ייחודי הוא המונח שבפסוק המקדים - 'סגולה מכל העמים'. מגמת הדברים ברורה, אך מופשטת; מתבקשת הטיית אוזן ולב – להבין את משמעותם הממשית.
בצלאל יצר כרובים מעל כפורת ארון העדות, סוככים בכנפיהם, ופניהם "איש אל אחיו" [6].
מדוע אנו מזכירים אותם בפרק זה, שנושאו הוא המופשט, והרי אין כמוהם להגשמה ? – המקרא מדגיש כי הכרובים, זוג הסמלים-הפסלים, משרתים מטרה שמעבר להם: הם יוצרים את התווך שביניהם, חלל האמצע, שממנו ישמע קול האל – "מבין שני הכרובים". [7]. יצורים בעלי כנפים מושכים תמיד את הלב, האדם תמיד נשא נפשו לעוף. הכרובים רוכבים על כמיהה זו, אך מצביעים הלאה – אל מרחב הריק שביניהם, ממנו עשויה להישמע קריאה לרוחניות גבוהה יותר.
דומה הוא נושא הקרבנות, שהם לכאורה סמל [8]. לחומריות גסה של הקיום האנושי. המקרא מדגיש שקיום הקורבנות קשור במהותו לריח הניחוח הנוצר מהם.. [9]. אמנם גם הריח נמצא בתחום החושים האנושיים, אך ללא ספק הכיוון הוא של עידון והפשטה. גם מעשה הקטורת, הדקדוק בסוגי הסמים ובאופן הכנתם, מעיד על צד של עידון והפשטה בעבודת המקדש .[10]
שיר השירים ניתן להיקרא כאוסף מושגים של שירת אהבה באנאלית, ואף גסה וזימתית. אך תורת הסוד, העוסקת בהרחבה בשיר ובסמליו, אינה משאירה מקום לספק כי הכיוון הוא של הפשטה. ההפשטה של תורת הסוד מגיעה לרמות גבוהות של כוונות ודקדוקים, הנמצאים על גבול התפישה האנושית, ולא כל אחד יכול וראוי לעסוק בהם, אלא ע"פ רמתו הרוחנית.
החי המקיף את האדם, ביבשה, באויר ובים – מחולק לשנים: מה שניתן להיאכל, ומה שלא. קיימים קריטריונים ורשימות כשרות, המדגישים את עיקרון העל: יש להפריד, להבדיל בין שני התחומים. [11] . כלומר, המדובר הוא ביצר האכילה הנמוך, אך הרמה המעשית של מיון וניתוח המזון מנצלת כל אכילה להתמודדות רוחנית. רמז לדברים ניתן למצוא בקריטריון ההבחנה לגבי השרצים – "את זה תאכלו... אשר לו כרעים ממעל לרגליו, לנתר בהן על הארץ". המסר החבוי ביכולת הניתור הוא סמל מופשט : המותר באכילה הוא אשר לו היכולת לנתר מעל הקיום הארצי הנמוך. [12]. – ומכאן מתבקשת השאלה, הנוכחת תמיד : ומה בנוגע אליך ?!
נדבך חשוב להבנת הסמלים ברמה המופשטת הוסיף פילון בפירושיו האלגוריים למושגי התורה. מגמתו היתה לאפשר שילוב של הבנה פילוסופית עם המסרים המשוקעים במקרא. [13] . פילון החיל עקרונות של התרבות היוונית - שכלתנות, אסתטיקה ואוניברסליות – על עולם האמונה הישראלית, ובכך הניח אבן מסד חשובה לצורת החשיבה המערבית של היום.
השאלה הנשאלת היא, האם העלאת רמת השכלתנות בניתוח מושגי הסמל - אכן מקדמת את הבנתו של האדם את עצמו ואת תרבותו, או שמא יוצרת חיץ מרחיק נוסף ? שהרי הסמל נועד לגשר בין האדם לבין עולמו הרוחני, כשהגישור משתמש בפרטים מוכרים מהמציאות - כקודים, הפועלים על מרכיבי הנפש של האדם. ברגע שנוצר הצורך להפליג בניתוח הקודים – פעולת הסמל מוגבלת, כפועל יוצא, להבנה השכלתנית של האדם. היא אינה מגעת להבנה כוללת ומקיפה, ברבדים עמוקים יותר של נפש האדם, וקשה לצפות כי אכן תניע אותו לממש דרך רוחנית.
הסמל המופשט אינו מפעיל ישירות את הדימוי החזותי. הוא פועל מבעד למסך של עידון, המגרה משום כך ביתר שאת את הדמיון, ומתוך כך מתחבר ומפעיל חלקי נפש כמוסים יותר. לעתים 'הפעלה' זו מסוגלת לחדור מבעד להתנגדות הכוחות המודעים של האדם, ולהתחבר אל רשמים בראשיתיים, החבויים אולי אף מתקופת הילדות.
נקודה חשובה בהבנת תיפקוד הסמל היא ההבחנה בין כיווני ה'הפשטה'. בעולמנו השכלתני אנו מבינים 'הפשטה' כמעבר אל הרובד המילולי-שכלי בלבד, שבו אין השתתפות חושית. אך כשהדבר נוגע לסמלים, ההפשטה פונה דווקא אל רבדים 'נמוכים' יותר, אל נבכי הנפש. שכן, כל סמל הוא מופשט במידת-מה, וכשסמל עוזב לחלוטין את מקורו שבמציאות תלוית-החושים, ופונה משם והלאה - נשאר רק כיוון ההצבעה שלו, ורק הדמיון וכיסופי הנפש מסוגלים להשיגו. כלומר, זו ההפשטה, שלגביה נאמר תכופות כי "לא ניתן לתאר זאת במלים", אלא רק בסמלים.
סמל מתפשט והולך
תיבת נח היוותה כלי לשימור הגרעין האנושי, על רקע הכליון שנגזר על הלא-ראויים, במבול.
בכלי דומה ניצל משה מידי הגזירה, שגזר פרעה על הזכרים במצרים.
הכלי, המהווה סמל להיוושעות הנבחר מהגזירה הכללית, הוא חלק מסיפור עלילה דרמטי.
יתכן כי המצדה נתפסה ככלי כזה בעיני המתבצרים בה, בנסיונם להמלט מהגורל שנגזר על העם.
יתכן כי כך ראו עצמם אלו שהלכו להתבודד בקהילות במדבר, כדי להושיע עצמם מגורל השחיתות והניוון שפשה, לדעתם, בשאר העם.
יציאת מצרים התממשה ע"י תהליך דומה, של המעבר בים סוף, שבלע מיד לאחר מכן את הרודפים. כלי הישועה מהווה את גולת הכותרת, בתוך המסר הרוחני של מכלול הסיפור.
מתרבויות אחרות התקבל השם לעלילה מסוג זה – המיתוס. זאת היות והסיפור הוא העיקר, ומכיוון שמעורבים בו האלים, המעבירים באמצעותו מסר לבני האדם.
רבים החוקרים שניסו לעמוד על ההבדלים בין ההשקפה המיתולוגית לבין השקפת המקרא. למשל, כי העלילה מתרחשת בתחום ההסטוריה, ולא בתחום הדמדומים של מאבקי אלים בשחר ההסטוריה. [14]. יש גם להבחין בין השקפת עולם מיתולוגית, לבין השימוש במוטיבים מיתיים. [15].
מיקום פרקנו הנוכחי בתוך תרשים המיפוי של מסתנו : יש עלילה, וסמל(ים) בה – ומסריה רוחניים. העלילה ללא ספק מגרה את הדמיון, ולסמלים שבה נלווית הילה של מסתורין. שניהם יחד יוצרים משיכה של הלב, לחיפוש פשר ומשמעות – לסמלים, לעלילה, ולמסר החבוי. משיכת הלב עשויה להניע לכיוון של עשיה רוחנית, כיוון שנוצרו כוחות, המסוגלים להתגבר על הרגלי ההתנהגות והחשיבה השכלתניים.
סמל מתפשט ומתלבש
מיקום הפרק בשרטוט תרשים המיפוי: סמלים מתחלפים, היוצרים עלילה מיתית מורכבת.
כדי לחשוף מסר מקיף העולה מסמלים מקראיים, המתקשרים לנושא אחד – ניעזר גם בפרשנות מדרשית. נשתדל להראות כי עולה מתוך כך תמונה של אב-טיפוס של סמל, המעמידנו על מהות דרך הסמל. הכוונה לדמויות 'התנינים הגדולים', אותם אנו פוגשים במעשה הבריאה.
הופעת ה'תנינים הגדולים' בפסוק כ"א של פרק א' בבראשית אומרת דרשני: הרי אין שמות פרטיים אחרים בסיפור הבריאה. וכן, מה פשר ה' היידוע המצורף לשמם, כאילו היו מיודעינו זה מכבר? מימד נוסף לפליאה הוא שם הפעולה 'ברא' המקושר אליהם. הפועל 'ברא' מופיע בספור הבריאה רק ביחס לעוד שתי ישויות : שמים וארץ, והאדם. [16]. במידה ואנו עדיין מהרהרים באפשרות כי בכל זאת המדובר בחיות מוכרות – נפנה את תשומת הלב למחקר, על פני ספר שלם, השולל אפשרות זו. [17] .
נטען כי אלו ישויות מוכרות בקרב תרבויות המזרח הקדמון, והשמות שלפנינו הם שריד בלתי נמנע לכך. [18]. אין פגם במגמה התנצלותית זו, אך כאן נעדיף לבחון את הפנים הפנים-מקראיות של הנושא. במקום להסביר את הסיבות שגרמו לתופעה, ננסה להתמקד בשאלה : לאיזה כיוון התפתח הנושא בתרבות המקראית ולאחריה, ולשם מה? במלים אחרות : מה כן נעשה עם היצורים שנבראו ? [19] .
חיפוש במקרא, למציאת מקבילות מבארות ומגדירות, מעלה מגמה הפוכה – של עירוב שמות, טריפת משמעויות והעמקת החידתיות: התנין הוא אחד האותות שניתנו למשה, להצגה בפני העם השקוע ביאוש, ולפני פרעה הכל-יכול. והנה, פעם המטה הופך לתנין, ופעם לנחש. [20] .
ישעיה מקשר שוב בין תנין לנחש, בנבואה לאחרית הימים :"והיה ביום ההוא והכה... על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים". [21] .
בתהלים יש התיחסות למספר ראשים של התנינים ושל לויתן, וכן קישור בין תנינים לתהומות. [22] .
לויתן מופיע לצד בהמות, כחוט השדרה של תשובת האל 'מן הסערה', על כל טענות איוב. [23] .
התנינים לצורותיהם מתקשרים עם קריאת תיגר על האל, בהקשר לבריאה ולניהול סדרי העולם. בתרבויות העמים יש מגמה ברורה של ייחוס תכונות שליליות ליצורים. כך גם בגנוסיס, ואף בנצרות. [24] . אך במקרא אין תואר חד-משמעי: הקישור לנחש מרמז על עורמה, וכן גם על יכולת ריפוי (נחש הנחושת). "לויתן זה יצרת לשחק בו" – בוודאי שאין בו שלילה. בפסוק זה המשחק מיוחס על פי רוב לאל, אך בהחלט ניתן גם להבנה, כי הלויתן נוצר עבור שעשוע כולנו. מהו השעשוע ? – לימוד. [25].
כבר במקרא נוצר מעגל בזמן, מהבריאה ועד לאחרית הימים (בישעיה), מחזוריות מקפת-כל, כולל את קיום האדם. גם לגבי המרחב אין התנינים קוטלי קנים, והם מיצגים את הבריות הגדולות ביותר. יחד עם זיז [26]. הם מקיפים את כל מרחבי הקיום: ים, יבשה ואויר. אם כן, התנינים מלווים את קיום האדם מראשיתו, כסמל רב עוצמה.
כפי שהקדמנו בפתיחת פרק זה, הפרשנות הבתר-מקראית עושה סדר בדברים.
בספרות החיצונית מתחברים התנינים עם האפשרות לגילוי סודות הבריאה. [27].
בתלמוד מפרשים את התנינים כלויתן ובת זוגו, ובמקביל גם כזוג הבהמות. [28] . הם הופרדו בבריאה, היות "ואלמלא נזקקין זה לזה – מחריבין כל העולם כולו". לכן, סרס הקב"ה את הזכר, והרג (או צינן) את הנקבה, "ושמרה לצדיקים לעתיד לבוא". בדומה לאור הגנוז של היום הראשון, שהאדם אינו יכול לעמוד מול עוצמתו, כך גם נקבת התנינים נשמרת עבור הצדיקים, לסעודה באחרית הימים.<