פרשת צצית - עיון בדרך הסמל


פרשת ציצית. (במדבר ט"ו).


1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדורתָם.

2. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:

3. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אותָם וְלא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זונִים אַחֲרֵיהֶם:


שלושה שלבים:

1. הבגד קיים. לתוך מציאות זו מוכנס יסוד, חדש, מעורר. לפחות מעורר שאלה: לשם מה? זהו שלב א' - ציצית. סמל.

2. על הציצית נוסף יסוד, שמצביע על כיוון. פתיל תכלת. תכלת, אולי שמים. שלב ב' - כיוון.

3. תיאור כח ההנעה של הסמל - מבט ברמה גבוהה יותר על מכלול החיים.


זהו תיאור קלאסי לדרך פעולת הסמל.

ומהיכן לקחנו את החירות לראות במצוות ציצית - סמל ? - מהכתוב: הקישור בין ראייה לבין זכירה מופיע במקום נוסף: הקשת בענן. שם מציין הכתוב שהקשת היא 'אות' לברית:

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר .

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ, לִזְכוֹר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (בראשית ט'.)

כלומר, הציצית, כמו הקשת, היא אות, הבא להזכיר את מצב גבוה יותר, 'מבעד לעננים'.

ואכן, מהות הציצית היא מעבר לקיום המעשי של המצוה. מהותה היא ההזכרה המתמשכת בדבר ייעודו של האדם.

ברור, כי לא תמיד קל ליישם זכירה זאת.


על מהות פרשת ציצית - עיון בפרשת שלח, במדבר.


תקציר: פרשת הציצית מוכרת כאחת מאושיות המצוות המעשיות של היהדות, ומסיבה זו לא יורדים לעומק המשמעות של פרטיה. עיון בפרשה מתוך התמקדות באותות-סמלים שבה חושף תהליך חינוכי-ערכי, שרק יישום משמעותו המלאה מכוון אל יעד הקדושה. מתוך העיון עולה כי פרשת ציצית מוצבת כתהליך מתקן לחטא המרגלים. המשך העיון מעלה כי מוטיב ראיית הציצית מוצג כשלב ראשון בלבד של התהליך המוביל לקדושה.


גישת "דרך הסמל" לעיון בתנ"ך מסתמנת כפוריה בחשיפת תובנות מחדשות בפרקי התנ"ך. ננסה לבדוק האם נכון הדבר לא רק לגבי פרקים "סיפוריים", אלא גם ביחס לפנים אחרות, כדוגמת מצוות ופולחן. עיוננו יעסוק בפרשת ציצית, במדבר טו,38-41.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,

הכתוב מציג את מצוות עשיית ציצית, והולך ומבאר למה הכוונה בכותרת "ציצית":


  1. מיקומה הוא על כנפי הבגדים. מיד לאחר ביאור זה שם הציצית הופך ל"ציצית הכנף".
  2. עשיית הציצית היא לדורות. כלומר, קביעות ולא הוראה חד פעמית.
  3. על ציצית הכנף נותנים פתיל תכלת. רק אז הציצית אכן נהיית לציצית.

שני דברים עיקריים, אם כן: מיקום הציצית הוא על כנף הבגד, ועל הציצית קושרים פתיל תכלת.

'כנף הבגד'.

מהי 'כנף' בתנ"ך? אם המדובר בכנף ציפורים ועופות הרי שיש רימוז והצבעה על התרוממות והעלאה, כדוגמת מעוף הציפור. דימוי חיובי נוסף הוא "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". שמות יט,4. הכנף היא כלי להתקרבות אל המקום. וכן: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת". שמות כה,20.

אך השאלה היא אם 'כנף בגד' גם היא דומה במשמעותה. כאן התשובה הפוכה במגמתה.

מושג קרוב הוא 'כנף מעיל', והוא מופיע פעמיים, כסמל לקריעת הממלכה מאת שאול "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" שמואל א טו,27. וכהוכחה לכך כי דוד יכול היה להרוג את שאול, לו רק רצה. "וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט". שמואל א כד,4.

'כנף' מופיע גם בתחום העריות "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו" דברים כג,1.

בכל מקרה, גם בפשוטו של מובן המילה, כנף היא השוליים, הקצה המרוחק, השולי.

'כנף הבגד', אם כן, מיקומה הוא בשוליים, בקצה, עם משמעות שלילית, המרמזת אולי גם על קרע, על אפשרות של כליון. מצד שני, בה בעת קיימת בכנף, בכח, תנועה בכיוון למעלה, למקום.

'פתיל תכלת'.

כאן הקישור הוא חד משמעי. מעבר למשמעות המיידית של תכלת השמים, וכי התכלת שימשה רבות בהכנת המשכן וכליו, הרי ש'פתיל תכלת' הוא אחד מאביזרי הלבוש של הכהן הגדול.

כלומר, פתיל התכלת שבציצית מקשר אותה ישירות עם בגדי הכהן הגדול. ולא זאת בלבד, אלא שפתיל תכלת של הכהן הגדול ממוקם על ציץ זהב, המעטר את הכהן הגדול מעל מצחו. "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר; וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַָה'. וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת, לָתֵת עַל-הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה". שמות לט,30

אם כך, עצם השם ציצית מצביע מיניה וביה על יעדו הגבוה – עטרת המצח של הכהן הגדול בכבודו ובעצמו, עטרת העשויה מזהב טהור.


התהליך הרוחני המתקיים בין זוגות של ניגודים

פרשת ציצית משרטטת, אם כן, מצב של קוטביות, בין השוליים הקרובים לקצה, לכיליון, לבין המיקום הגבוה ביותר בעולם האמונה העברי – מצחו של הכהן הגדול, המשרת בקדש הקודשים. חשוב להדגיש כי פרשת ציצית מציבה כיוון תנועה ברור: נתינת פתיל התכלת על ציצית הכנף מצביעה על תהליך של העלאה ערכית-רוחנית, מהשוליים השליליים אל עבר פסגת הרוחניות.

נשלים את התמונה בעיון במונח 'ציצית' לעצמו.

'ציץ', כפי שנאמר, נמצא בבגדי הכהן הגדול. אך המונח קשור גם לגידול ולצמיחה. גם במובן חיובי כמו "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". במדבר יז,23

או: "וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים - כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה". ישעיה כח,4.


אך גם: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם". ישעיה מ,7. ואף בפסוק ידוע יותר: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד". תהלים צב,8.

כלומר, גם לגבי עצם הכותרת של מצוות ציצית, קיימת השניות של שני כיוונים מנוגדים, שקיומם נמצא בכח זה לצד זה. ואם כך ברור כי מימוש הכיוון תלוי בעשייתו של האדם: האם יממש את הכיוון החיובי, או יפול לאפשרויות השליליות של המצב.

וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם;

במה הדבר תלוי? פרשת ציצית עצמה ממשיכה ומבארת.

הרקע לפרשת ציצית הוא פרשת המרגלים

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

כדי להבין הסבר-אזהרה זו נעיין בפרשה המקדימה את פרשת ציצית, פרשת המרגלים.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן. במדבר יג-יד.

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּלָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. יד,31-34.

שני מוקדים עיקריים לראיית הקשר שבין פרשת המרגלים לפרשת ציצית שבאה בעקבותיה. האחד: העונש לפרשת המרגלים עשוי כולו כמידה כנגד מידה. ארבעים היום של סיור המרגלים הופכים לארבעים שנה במדבר 'יום לשנה יום לשנה'. 'וטפכם אשר אמרתםלבז יהיה – וידעו את הארץ אשר מאסתם בה'.

המוקד השני הוא מושגים-רמזים מקשרים: 'לתור' היא המילה המרכזית בפרשת המרגלים (בסיפור הנשנה של הפרשה בספר דברים, א,12-14, המונח הוא 'לחפור' או 'לרגל') – ובפרשת ציצית 'לא תתורו'. 'ונשאו את זנותיכם' מול 'אשר אתם זונים אחריהם'. קשר נוסף הוא קריעת הבגדים של כלב ויהושע, מול הציצית בכנפי הבגד.

תפיסה מוטעית של המציאות

פרשת המרגלים היא הכשלון החמור ביותר בתולדות עם ישראל, לכל הפחות על פי מידת העונש בו נענש העם ביחס, למשל, לעונש על חטא העגל. גם בסיכום של משה בספר דברים (פרק א) הוא מתאר בפרוטרוט את פרשת המרגלים, ואינו מזכיר את חטא העגל.

מהו בעצם החטא בפרשת המרגלים? חטא של מסקנות ושל שיקול הדעת. העובדות אותן הביאו המרגלים היו נכונות, אלא שמסקנותיהם של עשרת המרגלים היו הפוכות משל יהושע וכלב. במקרה רגיל יתכן שכל פרשנות ושיקול יש להם מקום. אלא שהיסוד החסר במקרה זה אצל המרגלים היה ההתעלמות מהבטחת ה' לרשת את הארץ.

לכן יש מקום לראות את פרשת ציצית כמענה וכתיקון לפרשת המרגלים. תיקון המכשלה של שיקול הדעת עשוי לבוא מתוך הזכרות תמידית בסכנה של הליכה אחרי מראה עינים ומשאת הלב. משקל הנגד לאלו הוא במימוש התהליך הערכי-רוחני של העלאת ארועי המציאות, גם השוליים והנוטים לשלילה – אל עבר פיסגת עבודת האל.

רמז נוסף לקשר זה הוא בארוע של ההעפלה להר, שתיאורו מפריד בין פרשת המרגלים לבין פרשת ציצית. אדגיש שוב כי המדובר ברמז בלבד, ולא ב'הוכחה'. אך כדאי לשים לב אליו.

וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק; מָחָר, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם-סוּף. יד,25.

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה. יד,44-5

בתחילת התיאור העמלקי והכנעני הם בעמק, ועשרים פסוקים לאחר מכן הכתוב מתאר שהם יושבים בהר. ניתן כמובן ליישב את הסתירה, (כפי שעושה הרמב"ן, שהם ירדו לארוב לישראל), או פשוט לבטל את הנושא. אך מתוך המעקב אחרי סמיכות הפרשיות, ומתוך ראיית עצם הכשלון וגם עצם התיקון כנעוץ בפרשנות מוטעית של קריאת המציאות – ניתן לראות בפרט צורם זה חיזוק נוסף לדגש של הכתוב בדבר שיבוש הראייה והשיפוט של המציאות.

איך מיושם התיקון במצוות הציצית ?

וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; (ולא תתורו...)

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם

הכתוב מתאר את תהליך התיקון: מראייה ועד למצב של קדושה.

בתוך החזרה הכפולה על ליבו של התהליך 'לזכור ולעשות את המצוות' ניתן להבחין במעבר ובהתקדמות של נקודת הכובד. בפסוק המקדים לפסוק של 'ולא תתורו...' איזכור המצוות צמוד לזכירה, בעוד שבפסוק הסוגר את הפרשה המצוות צמודות לעשייה.

דיוק זה בתיאור תהליך התיקון, אליו מכוונת פרשת ציצית, מדגיש מיניה וביה את שלביו של התהליך כולו. משהותקנה הציצית על כנף הבגד, ומשהוצב היעד הרוחני של פיסגת הרוחניות מעל מצחו של הכהן הגדול – מימוש התהליך מתחיל בראיית הציצית. משם ממשיך התהליך לזכירה, ומשם לעשיה. האיזכור הכפול של הזכירה והעשיה מדגיש אותן כלב התהליך, בו בזמן שהוא מציב את הראייה כשלב התחלתי מקדים, ואת המעבר למצב של קדושה - כיעד נכסף.

ההבחנה בין הראייה לבין הקדושה בולטת, ומתאימה למיתאר הכללי של פעולתם של אותות-סמלים במקרא.

נעמוד בקצרה על שלושת קווי המיתאר העיקריים של גישת "דרך הסמל", העולים מתוך עיון נרחב במקומם של האותות-סמלים שבכתובים. קווים אלו מוציאים את העיון בתנ"ך מאופי של פרשנות נקודתית-מיישבת, והופכים להזמנה להעמיק ולחפש תובנות מורכבות יותר.

א. האותות מצביעים לא רק על נושא מוגדר כשלעצמו, כפי שמקובל בניתוח מילולי-ספרותי, אלא מעלים מיניה וביה תחום מורכב יותר, התחום בין זוגות של ניגודים. (למשל: "צדיק כתמר יפרח" אינו דימוי חד ערכי צדיק-תמר בלבד, אלא הוא 'מתכתב' עם הכתוב חמישה פסוקים קודם לכן "בפרוח רשעים כמו עשב". כך שנוצר תחום-תווך של 'צדיק-תמר' מול 'רשע-עשב'. תהלים א).

ב. כשהאותות משרטטים תחום שכזה ניתן להבחין בתוכו בהכוונה לתהליך ערכי-רוחני המתרחש בו, אליו מורים האותות, כהנעה לרמה חינוכית-רוחנית גבוהה יותר.

ג. בשלב מסוים, משהשלים האות את הצבעתו-הכוונתו, האות מפנה מקום, 'יורד מהבמה', כדי להשאיר את המסר הערכי הצרוף, ללא תיווכם של האותות. (לדוגמא: דוד, בהתכוננו להילחם בגלית, מסיר את החרב הכובע והשריון, "ויקח מקלו בידו", המקל הוא אות, שהרי אין לו תפקיד מעשי בסיפור, היות ודוד משתמש בקלע שבידו. גלית מחרף אותו, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?". ותשובת דוד אינה "אתה בא אלי בחרב ובחנית – ואני בא ב.. מקל", אלא המקל כאות מפנה את מקומו עבור המסר הרוחני הצרוף: "בשם ה'". שמואל א,יז. הרחבה ניתן למצוא בספר "סמלים בתנ"ך").

כך גם אצלנו, בנושא הציצית. השלב השלישי, לאחר השלב הראשון של הצבת זוגות הניגודים והשלב השני של הצבעה על התהליך המתרחש-מתבקש ביניהם – הוא השלב שבו מפנה האות את מקומו, כדי להשאיר את המסר הרוחני עצמו, ללא הגורם המתווך-מצביע של האות. משמילא האות את תפקידו כמצביע וכמניע את התהליך – הוא 'יורד מהבמה'. זאת אשר מציב הכתוב, כאשר מעיינים ברמזיו-אותותיו: ראיית הציצית שייכת לשלב המניע את תהליך הזכירה והעשיה, אך היעד, מצב הקדושה, מתקיים כבר ברמה אחרת.

"מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ". תהלים כד,4.