וישב ב
מטה יהודה. מאז ועד היום.
"וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". יהודה, בעל המעמד, היה יכול להתכחש: 'לא, לא מכיר'. אך יהודה לקח אחריות על מעשיו - "צָדְקָה מִמֶּנִּי". ואז, מהשתלשלות האירוע נולדו תאומים, שמאחד מהם, פרץ, הגיע לעולם דוד המלך, כמסופר בסיום מגילת רות.
המטה משמש כאמצעי בסיפור, המשתלשל עד ל'מטה יהודה' – המועצה הגדולה בארץ.
אך המטה החזיר אותי לעיון בפרשה הקודמת, שם לא הוזכר 'מטה', אלא 'מקל'. "בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". האם יש הבדל, בין מקל ובין מטה? והאם הכתוב קורא לעיין לעומק בשאלת היחס שבין המקל האחד – ובין שני המחנות? יעקב חצה את מחנהו לשני חלקים מאימת הנקמה של אחיו, ולכן לא סביר שהוא מציין זאת לחיוב. אלא, שהוא ירד ממצבו הראשוני.
יתכן ש'מקל' משקף מצב של אדם חדור מטרה, כפי שהיה יעקב כאשר יצא לדרכו "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". ו'שני המחנות' משקפים את השיבושים שאירעו בדרכו, החל מהכורח לשאת שתי נשים ועד הכורח לחצות את מחנהו.
ואילו 'מטה' ? במפגש של יהודה ותמר סביב המטה - נולדו תאומים, ורק לאחד מהם, פרץ, יש חלק חשוב בהמשכיות העם. המטה הבא הוא אצל משה. כבר במעמד הסנה המטה הפך למשהו אחר, לנחש. בהמשך מטה אהרן הפך לתנין, והתגבר על תניני החרטומים. במחשבה נוספת, בסיפור המעידה של משה, מול הסלע, "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". פעמיים?
'מטה' משקף עוצמה, "מַטֵּה עֹז", ואילו "מַקֵּל - תִּפְאָרָה". (ירמיה מח 17). אך המטה נוטה לשקף כפילות. וכנראה שרק ברובד נוסף – מתוך הכפילות מתברר הכיוון הנכון. ואם נדלג דורות קדימה, בהתכוננות לקרב עם גולית: "וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ". דוד, משושלת יהודה, מסיר גם את החרב, לטובת המקל. בעזרתו הוא מביא תשועה לישראל.
משנה תוקף לדברים: " וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל". (זכריה יא 14). מקל משקף אחווה, שגדיעתו מפרה אותה. אין הכוונה לעסוק בפלפולים דרשניים, ולחפש אנקדוטות בכתוב. הנושא כאן לא היה 'המקל והמטה', כסמלים מעוררי ענין. אף אין צורך לראות במסקנות העיון גדולות ונצורות. זה בסדר גמור להרים גבה ולשאול: מה בעצם יש כאן?
העיונים המובאים כאן לפרשיות כוונתם אחת: להדגים את פוריות גישת 'דרך הניגודים'. מתוך הצבת כתוב מול משנהו, כשיש קו מקשר ביניהם – מתאפשר מבט אחר, נוסף. התוצאה, התובנות העולות מהעיון – חשובות פחות מנקודת המוצא, מהזווית השונה, המאפשרת את השאלה: האם אלמד מכך משהו חדש? כלומר, לא את חידושי אני מבקש להציג, אלא להציע למעיין דרך, המעוררת לעיון מחודש, משלו.