"שבת" אינה שם נרדף ל'יום השביעי'. - על מהותה של השבת.


"ויכל א-להים ביום השביעי". האם יום השביעי = שבת ?

 - לא ולא. שאם אכן כך היה – היה מצויין מיד 'ויקרא ליום השביעי שבת'. בדיוק כפי שמוצגים לנו שמות אחרים בסיפור הבריאה: אור = יום, חשך = לילה, הרקיע = שמים, היבשה = ארץ, מקוה המים = ימים. והרי השבת היא אחד החידושים העיקריים של ספר הספרים, ואחת התרומות הגדולות של התנ"ך לתרבויות העולם. ומכיוון שכך – ניתן היה לצפות לשם מיוחד, המייחד יום זה משאר הימים ה'סידוריים'. אך השם 'שבת' אינו מופיע בסיפור הבריאה.

יום השביעי 'מבורך ומקודש', כלומר שונה משאר הימים, וניתנת הסיבה - כי ביום זה פסק-שבת האל ממלאכתו, 'אשר ברא - לעשות'. ומי הוא זה, האמור 'לעשות'? – העשיה בעולם שלאחר הבריאה - תלויה כבר באדם.

כדי להבין את השבת כחוליית המעבר בין מעשה הבריאה לבין מעשה האדם, יש לבדוק יותר לעומק מהי. היכן מאיר לנו הכתוב את נושא השבת בפעם הראשונה?

בספר שמות, בעשרת הדברות, מצוין 'יום השבת', באופן המרמז, כי הנושא כבר מוכר: "זכור את יום השבת לקדשו". אך, היכן הוצג לנו יום השבת? – מספר פרקים קודם לכן, בסיפור המטרת הלחם מן השמים – ה'מן'.  בהוראות לקראת אספקת הלחם נאמר לעם כי ילקטו מידי יום ביומו "למען אנסנו", ומיד – הוראות לגבי מה שעומד לקרות ביום הששי : עליהם להכין את אשר הביאו, מכיוון שהכמות תהיה כפולה מאשר בכל יום.

הדבר נשכח מלב הציבור, שהושפע מסיפור התולעים והריח הנורא של המן שהושאר לבוקר. ולכן, משאספו כולם ביום הששי שני עומרים לאיש במקום עומר אחד – רצו מיד הנשיאים לספר למשה. ואז מגיע ההסבר המכונן : "הוא אשר דבר ה' – שבתון שבת קדש לה' מחר".

ובכן, זהו הסיפור שמקדים-מלווה את הצגת השבת : יסוד של נסיון ומבחן; לקיטה של ששה ימים; הכנה ביום הששי - לקראת השביעי. היום השביעי – שבתון.

"ראו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים". סליחה, מה בדיוק ניתן להם? הרי היום עצמו ניתן כבר מששת ימי הבריאה. מה שאכן ניתן לראשונה, בתוך סיפור לקיטת המן, הוא משהו שונה משם נרדף לאחד מימי השבוע. אך, מהו הדבר?

-        לכתוב הפתרונים. ולכן נמשיך לחפש בכתובים.

פסק זמן.

כמו שמצאנו ביחס ללקיטת המן, כך מוצאים אנו בעשרת הדברות: "ששת ימים תעבוד... ויום השביעי שבת". ללא השישיה קודם, של ימי הבריאה, של הלקיטה, של "ועשית כל מלאכתך" – אין, כנראה, משמעות לשבת. היא השביעי, שקודמים לו שישה, כדי ליצור, יחד, משהו אחר (מקודש - זוכרים), שלם.

ומה אמור להתרחש בשבת? - לשבת איש תחתיו. לא לצאת ממקומך, מגדרך. לשבות ממלאכה, לנוח. אז, ע"פ עשרת הדברות, תוכל לשים לב לרווחת בנך ובתך, לעבדך ולאמתך (?! – מאוד לא מקובל, בזמנו), לבהמתך (??!! – משהו פה לא בסדר?!).

ובכן, המונח שעולה, אצלי, לפחות, מתוך הכתובים הללו, הוא : פסק-זמן.

ששה ימי מירוץ ויזע, ואז – התכוננות, הכנה, עצירה, שביתה. לשם מה ? – כדי שלמחרת, בתחילת המחזור הבא של השביעיה, נתחיל ממקום גבוה יותר. לא כמחזוריות שגרתית גרידא, אלא כספירלה, שמחזוריותה מתקדמת, כדוגמת הבורג.

          כדורסל כמשל.

מדוע 'פסק-זמן'? - מכדורסל. הקבוצה מכינה עצמה, מתאמנת, לומדת תרגילים מסובכים, מתאמנת שוב. לשם מה? כדי לנצח, להיות הטובים ביותר. ואז מגיע רגע המבחן, המשחק, והנה רואה המאמן שהאימונים לא עזרו. יש רפיון. יש כניעה לגודל המאמץ מול הצד השני. וזו הנקודה בה הוא מבקש פסק-זמן. המשחק נעצר, המאמן מזכיר לשחקנים את אימוניהם, את כוונתם ואת יכולותיהם, מחדיר בהם מוטיבציה מחודשת. הם חוזרים למגרש, בכוחות מחודשים – בכדי לנצח.

וזו בדיוק השבת. שגרת החיים, 'ששת ימי המעשה' - שוחקת, מאתגרת את הכוונות ואת השאיפות להשגת המטרות, להתקדמות, להתעלות; ה'טבע האנושי' מושך ככוח הכובד את כל הנסיונות שלנו ליישם את תכניותנו. ללא השבת, מירב הסיכויים היו למעגליות אינסופית, חסרת מוצא. השבת היא נקודת מפתח, בה נוצר מרחב בתוך הזמן, שבמידה ומשתמשים במפתחות הנכונים – ניתן לבחון את העשיה, לברור את העיקר מהטפל, להכיר את עצמנו, את מגבלותינו, להערך מחדש, ולגשת למחזוריות הבאה – מנקודת פתיחה מחודשת.

ספיראלה, אמרנו.

רעיון נחמד? מבט מעניין? הגיג טוב לבלוג? – לא רק. הכתובים ממשיכים לכוון אותנו, להסיר כל ספק שאכן זו הכוונה במושג השבת, להעמיק את המשמעות, בכדי ליישם אותה בפועל.

 

המחזוריות של השבע.

פגשנו את השביעיה בפרק הפתיחה של התנ"ך. אך הספר ממשיך ומפגישנו עם אותה השביעיה, ברמה גבוהה יותר, בספיראלה של שביעיות. הכוונה, כמובן, לספירה של שבע פעמים שבע, 'שבע שבתות', ספירת העומר (!! – הקישור, ההצבעה הרומזת-מורה, אינו רק במונח 'שבת'- שמחליף משום מה את המונח 'שבוע'. הקישור הוא גם ב'עומר', שהופיע, לצד השבת, בסיפור המטרת המן מן השמים. העומר היה כלי ההבחנה של 'מה יום מיומיים').

ספירה זו מתרחשת פעם בשנה, בין פסח לשבועות. פסח - היציאה בחצי הלילה מעבדות מצרים; שבועות - חג מתן תורה. ספירת שבע השביעיות - הדרגה השניה בספיראלת השביעיות - מלווה את ההתפתחות של העם: ממצב של עם עבדים, אל עבר מצב של עם עצמאי, בעל יכולת בחירה, המצהיר 'נעשה ונשמע'.

כהנחיה לדורות, הספירה מאפשרת 'הזדמנות נוספת' אחת לשנה, להשתמש מחדש במפתח השבת, ב'פסק זמן' מורחב פי שבע – ולהגיע למצב חדש, ל"מנחה חדשה". (ויקרא כ"ג).

במעבר לדרגה השלישית של הספיראלה, הקישור נעשה מהותי יותר.

בספירת שבע השנים עד שנת השמיטה – ה'שבת השנתית' - אנו פוגשים אותה מטבע לשון מוכרת: "שש שנים תזרע את ארצך... והשביעית תשמטנה". (שמות כ"ג, 10-11). בדיוק באותו האופן, בו מוצגת לנו השביעיה הראשונית, של ה'שבת השבועית'. ועוד קישור, פנימי: השמיטה, בדומה לשבת, מסבה את שימת הלב ל'חיית השדה' (?! ='איכות הסביבה' ?!).

ואם לא שמנו ליבנו לרמז הלשוני, ולחיבור הרעיוני – בא הפסוק הבא, פסוק 12, ומזכיר לנו: "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות". אם ניתן לומר כי מלים עשויות ל'צעוק' את המסר שלהן – זהו בדיוק המקום. הרי אם עוסקים בשנים, מדוע 'לחזור אחורנית' לימים?  אלא, זוהי הדגשה כי הקישור הוא מהותי, כי מדובר על אותו רעיון בדיוק, רעיון 'פסק הזמן'. הרעיון זהה, בין אם מדובר בימים, בין אם מדובר בשבועות, ובין אם בשנים. מדובר על אותה מחזוריות, על התקדמות במעלה אותה ספיראלה. על אותו מפתח-מתנה.

          מה ענין שבת אצל שמיטה ?

גם כאן, בספירת השמיטות לקראת היובל, אנו מוצאים "שבע שבתות", והפעם "שבע שבתות שנים". המונחים עוברים כחוט השני בין דרגות הספיראלה. והמקרא ממשיך להאיר את עינינו, פסוק אחר פסוק, לא להשאיר שום ספק: (ויקרא כ"ה) "שבת שבתון יהיה לארץ" (4). "שנת שבתון יהיה לארץ" (5). "והיתה שבת הארץ" (6). בכל שלושת שימושים אלה במונח 'שבת' – אין שום קשר לשבת השבועית. הקשר הוא ברעיון, המחבר את כל שלושת הדרגות של מחזוריות השבע – רעיון 'פסק הזמן'.

כלומר, המונח 'שבת' אינו שם נרדף ל'יום השביעי'. 'שבת' הוא רעיון רוחני, של מרווח בזמן, של פתח לשחרור מכבלי הזמן, מטרדות היוםיום, המאפשר חיבור מחודש לכוונה, לרצון ולשאיפות המקוריות שלנו. לא לחינם היובל מכוון ל'קרוא דרור', ו'לשוב איש אל אחוזתו'.

שלוש המעלות של הספיראלה, אם כך : א. מידי שבוע; ב. מידי שנה; ג. פעם במהלך החיים.

חוליית המעבר, אם כן, ממעשה הבריאה אל עשיית האדם – היא עיקרון השבת. היא המפתח, המאפשר חיבור מחדש, לכוונה. לשבירת מחזוריות השגרה, לניתוק פעולת כוח הכובד של הטבע האנושי – ולעליה במעלות הספיראלה הרוחנית. ומשתמע, כי ניתן ליישם את העיקרון, להשתמש במפתח – לא רק בשבת.