דרך הסמל

    

דרך הסמל
דף הבית >> העמקה >> זוגות ניגודים

      זוגות של ניגודים.

כדי לראות את העולם, ויותר מכך - להבין את מה שרואים, ואף לפעול בצורה יעילה - יש לסדר הכל בצורת זוגות של ניגודים. כשמציינים את שני הקצוות של תחום מסוים - נוצר תחום העשיה, הפעולה. בין הלבן לבין השחור נמצאים כל הצבעים. בין ההר לבין העמק - נמצאת כל הטופוגרפיה. בין הטוב לבין הרע - מתרחשות הפעולות של האדם. בין האור לבין החושך נמצאות כל התופעות, נברא העולם. בין האשה לבין האיש - נמצאת האנושות.

מי שעמד על העובדה, כי המיתוסים מעמידים את ההיגדים שלהם על האדם ועל העולם, בדרך של זוגות ניגודים - הוא קלוד לוי-שטראוס. הוא מצא כי המיתוס אומר את דברו (והיום ברור כי למיתוס יש מה לומר, וכי אינו אוסף של סיפורי פולקלור לילדים לפני השינה) - ע"י העמדת צעיר מול זקן, גבוה מול נמוך, ים מול יבשה, קדוש מול ארצי, וכן הלאה. בין הקטבים של התחום מתרחשים ארועי המיתוס, שבתוכם משוקע המסר.

המיתוס, ודרך הסמל בכלל, משקפים עובדה פשוטה: בכל נקודה בחיינו, ובכל תחום, אנו בוחרים בין שני כיוונים עיקריים : ימינה / שמאלה; למעלה / למטה; פנימה / החוצה; קידמה / נוסטלגיה; פירוד / איחוד; אישי / חברתי; ניתוחי / מכליל; מעשית, כמו גם באופן אליגורי.
     האם בין שני כיוונים אלו - ישנו כיוון טוב, ומשנהו רע ? - או שנכון יותר לומר, כי הטוב והרע קשורים לכיוון של היישום המעשי, בתוך מציאות מסוימת? 
הדבר נכון גם לגבי היישום של כישורנו ותכונותינו : השאלה היא באיזה מינון משתמשים בתכונה זו או אחרת, במצב המסוים. כל תכונה עשויה להיות טובה, ובמצב אחר, אותה תכונה עלולה להביא נזק; וזאת, ע"פ המידתיות של השימוש בה, ולאור הצורך שבמצב.
בחוג התנ"ך נשאלה השאלה איך ניתן להבין את מעשהו של אברהם, בשלחו את הגר. הרי אין זה מוסרי? סתם כניעה לשתלטנות של שרה? - נכון, המעשה כשלעצמו אינו עומד בקריטריונים מוסריים נעלים. השאלה היא מה היתה מטרת המעשה, בתמונה רחבה יותר.

בחיי המעשה קשה לעתים לראות זאת, אך בדרך הסמל הדברים ברורים.
בעולם הסמל אין 'סמל טוב' ו'סמל רע'; יש רק סמל, הפועל בצורה טובה יותר, מקיפה יותר, עמוקה יותר. (ראו הפרק על איכות הסמל). 
    וזו בדיוק התרומה של העיון בדרך הסמל - עבור חיי המעשה שלנו.
לראות באופן בהיר יותר את זוגות הניגודים של חיינו, ואת אופן פעולותינו בשדה הנוצר ביניהם - ללא הפסקנות של: 'זה טוב, וזה ורע'.

ועוד תיאור של זוג הניגודים, המהווה את שדה הפעולה של הסמל בכלל: הסמל הוא המקשר בין המציאות של האדם - לבין המישור הגבוה יותר, שניתן לקרוא לו 'השמימי'. כלומר, שהסמל מחבר בין השנים - רגליו בקרקע המציאות, וראשו-כוונתו - בשמים.

      דרך המלך, שביל הזהב. הרמב"ם.

הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים', שהוא הקדמה למסכת אבות, מעמידנו על עובדה מכרעת. כל קיצוניות היא שלילית. כשנעמיד פזרנות מול קמצנות, או גבורה מול פחדנות - הנטיה תהיה לראות את התכונה הראשונה כעדיפה על השניה. אך הרמב"ם רואה את שתיהן כסטיה משביל הזהב, שאינו מורכב ממוסכמות וכללים נוקשים, אלא מותאם אישית. כמובן שחיי המעשה דוחפים אותנו לסטיה זו, אם כנטיה מולדת, אם כהשפעה סביבתית, ואם כהרגל תמים, שצובר תאוצה.
הרמב"ם מכוון אותנו לעיקרון בסיסי של 'שום דרך' (מלשון שמאות) - תמידי, שכל אדם אמור לשים ליבו אליו, בכל מצב, ולתקן את דרכו.
והתיקון, שומו שמים, עובר דרך סטיה מכוונת - לכיוון המנוגד, לתקופה של ריפוי. הרמב"ם, כרופא הגוף והנפש, השאיר בידינו מירשם זה.
עם יד על הלב, למי מאיתנו היום יש 'אומץ' לקחת על עצמו 'תקופת ריפוי' שכזו. מה יגידו השכנים?

יש להדגיש את התהליכיות של המירשם. כלומר, זה לא מירשם של 'זבנג וגמרנו', וגם לא שירטוט של וקטור פיסיקלי. אי אפשר להעביר קו מחבר בין הקטבים המנוגדים, לחפש את האמצע, האיזון שביניהם - ולדבוק בנקודה זו. לא, ה'איזון' הוא פעולה דינאמית מתמדת, שפעם פונה לצד זה, ופעם לניגודו. "אחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידך". שוב, זהו ההבדל שבין ניתוח שכלתני והחלטות רציונליות - לבין התבוננות מורכבת על המכלול של האדם, תכונותיו, מעשיו והבנותיו, ושל כוחות המציאות שהוא מתמודד מולם. בתוך מכלול זה מתבקש האדם לפלס את 'שביל הזהב' - בכל רגע נתון.

הרמב"ם כתב את דברו, את המירשם הזה לחיים, לפני דורות רבים. הכיצד יתכן כי דברים אלו לא הפכו לאבן יסוד בחיי כולנו?

נראה לי כי התשובה נעוצה באי הבנה של המונחים שהרמב"ם השתמש בהם. לדעתי, מונח ה'אמצע' בו השתמש הרמב"ם - נתפס כהצעה רעיונית-כמותית: למדוד את קו פרשת המים שבין שני הקצוות, ולהיצמד אליו. ומשום שזה כ"כ הגיוני, וכ"כ מיכאניסטי - אפשר להגיד 'הבנו את הפרינציפ', וללכת הלאה, להמשיך כרגיל בחיינו ההרגליים.

אך הרמב"ם התכוון ל'מיצוע', ל'תווך', ולא לאמצע המתימטי. כלומר, הוא הציע לנו עבודה קשה, כפי שנאמר קודם: לשום את מעשינו שעה שעה.

ומנין שזו כוונתו? - בדוגמאות שהרמב"ם נותן, למשל לגבי הניגודים שבין הפזרן והכילי, הוא נותן עיקרון יסוד נוסף: יותר קל לתקן את מצב הפזרנות, מאשר את מצב הקמצנות. לא רק כרעיון, הוא אומר בפירוש מבחינה מעשית, כי תיקון הפזרנות מהיר יותר מתיקון היפוכה.

כלומר - 'דרך האמצע' אינה עוברת באמצע המתימטי. ולכן ראוי יותר להשתמש בשם 'שביל הזהב'. ובמאמר מוסגר, הדבר מתקשר היטב ל'יחס חיתוך הזהב', המספר המופלא, הצופן סודות עמוקים.

זוגות הניגודים אינם ברירה בין שתי אפשרויות מנוגדות. הם אינם שני מוצרים, המונחים על המדף שממולנו, ארוזים בצורה מפתה. שניהם כאחד מסמנים את 'גבולות הגיזרה' של שדה הפעולה שלנו. בכל פעולה מפעולותינו, בכל צומת בחיינו, נתונים שני הכיוונים לבחירתנו. לצורך ההבחנה בין הכיוונים, אנו נותנים להם שמות: ימין ושמאל, גבוה ונמוך, קר וחם, טוב ורע, זכר ונקבה. לאף לא אחד מזוגות ניגודים אלו - אין יתרון על משנהו. הטוב הממשי הוא תשומת הלב לבחירתנו הנכונה, המתאימה למציאות המסוימת, ולמצבנו המסוים במציאות זו. אף אם תהיה 'נפש טובה' בסביבה, שבעיניה בחירתנו היא פשוט 'רעה'.

       קוויות, מחזוריות וספיראלה.

החשיבה המודרנית בנויה על התקדמות קווית. מתחילים מנקודה, ומתקדמים. ולכשמגיעים למטרה שנקבעה - מתקדמים למטרה הבאה. בעומק נמצאת גם התפיסה, כי אין מה שיעצור את ההתקדמות. אך בעולם הטבע ההתקדמות היא מחזורית. יום ולילה, עונות השנה, צמיחה וקמילה - הכל מחזורי. כשהאדם רואה עצמו כחלק מעולם הטבע - ולכך מכוונת אותנו דרך הסמל - ישנה רב-מימדיות. המחזוריות אינה רק חוזרת על עצמה, היא מתקדמת כספיראלה. כלומר, אותה תופעה יכולה להיות מובנת בכמה אופנים, תלוי ביכולת ההבנה שהאדם פיתח. ניתן לקרוא אותו טקסט בגן הילדים ובתיכון, וכמובן שההבנה תהיה שונה בשני המקרים.  

ברור גם כאן, כי למושג 'העבר' אין יתרון על מושג 'העתיד', ולהיפך. כמו לגבי הבנת העיקרון של זוגות הניגודים, 'הטוב' שבדרך ההתקדמות המחזורית הוא בכך, שהמעגל הבא של הספיראלה של הבנותי ושל מעשי - הוא ברמה גבוהה יותר, מקיפה יותר, מעמיקה יותר.
בכל תחום של חיי כדאי שאשאל עצמי אם אכן כך הוא. לשם כך עומדות לרשותנו השבתות, (ראו המאמר על מחזוריות ה-7) וכן החגים, ימי ההולדת, החופשות. הם 'פסקי זמן', המיועדים להפוך את המחזוריות השגרתית - לספיראלה התפתחותית. תהליך מעין זה הוא 'טוב'. קפאון בשגרתיות הוא 'רע'.

         כיוונים 'מנוגדים'. "לכל זמן ועת לכל חפץ".

'זקן' ו'צעיר' הם שונים: זה 'יותר' וזה 'פחות'. אותו הדבר הוא לגבי 'ים' ו'יבשה', או 'ארצי' ו'שמימי', או כל זוג אחר של ניגודים. לפעמים זה יותר מזה, ולפעמים להיפך. העיקר שיהיה מעניין, שיהיה ענין לעסוק בו. איפה נכנס כאן מה יותר טוב ? - תלוי לאיזה צורך, לאיזו מטרה. לפעמים זה טוב, ולפעמים היפוכו. ברור ששני הצדדים דרושים באותה מידה.

באותו האופן ישנם תמיד שני כיוונים מנוגדים, ושניהם נצרכים. צריך להבדיל, למיין ולהבחין, וצריך גם לאחד, לשתף ולהכליל. תלוי רק מתי, ולאיזה צורך. "לכל זמן, ועת לכל חפץ". לעתים צריך להעמיק, ולעתים לחפף. לעתים לנתח הגיונית, ולעתים לפעול ע"פ התחושות.

"ברור. מובן מאליו. כבר קוהלת כתב את זה". - אז למה זה לא חודר לממשות של חיינו ?  מפני שהבנה שכלית מאוד מטעה. וגם זאת כבר נאמר: "וידעת היום - והשבות אל לבבך" - אלו שני דברים שונים: הידיעה השכלית, והתישבות הדברים על הלב. גם זה כמובן ברור וידוע, אז מה זה קשור לכאן?

דרך הסמל משקפת את הדברים, מחברת בין הכיוונים השונים, מחברת גם בין הרובד השכלי לבין הרובד הרגשי, המהותי. מביאה להבנה שלמה יותר.
הדגש העיקרי שלה: לא הניגודים הם העיקר. לא הקטבים ההפוכים. אלא- שדה הפעולה שנוצר ביניהם. כדי לדעת היכן אני, היכן אנחנו, יש צורך בהתווית 'גבולות גיזרה'. בין 'שם' לבין 'שם' המנוגד. וכעת נותר לבחון אם אני ממוקם כראוי, או שעלי לזוז, לפנות, לעלות, לתקן.
הניגודים - מושכים את תשומת הלב בקיצוניותם, אבל מה שבאמת אמור להסב את תשומת הלב שלי - הוא אני, ומקומי בין הקטבים האלו. ומתוך הסבת תשומת הלב - לצאת לעשיה, לשינוי, לתיקון.

גם כאן נוסיף את תובנותיו של מניטו, הרב יהודא אשכנזי.
הקדושה בחיינו, ע"פ מניטו, היא חיבור נכון בין ניגודים. ובעיקרון -בין מגמת החסד, מצד אחד - ובין מגמת הדין, מצד שני. (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 168).

ונוסיף: ישעיה רואה בחזונו בפרק ו': "וקרא זה אל זה ואמר - קדוש". כש'זה' פונה אל 'זה שמולו', מבלי לבטל אחד את השני - זו הקדושה. בתפילה מקדימה זאת אימרה נוספת : 'נותנים באהבה רשות זה לזה' - כלומר, לחיבור של אמת בין הצדדים - יש צורך גם בתבלין האהבה. והתוצאה : 'קדוש קדוש קדוש'.

מדוע שלוש פעמים ?!  - יורשה להכניס כאן רעיון משלים : ברגע שנוצרת הקדושה, מתוך חיבור ושילוב של שני הצדדים השונים/המנוגדים, בצורה נכונה ומשלימה - הדבר מחיל את הקדושה גם על שני הצדדים המנוגדים עצמם. כך, שההיווצרות של הקדושה, או של 'שביל הזהב' של הרמב"ם, מביאה למצב בו אין צדדים 'גבוהים ונמוכים' 'טובים ורעים', אלא למצב בו הכל הוא כחומר ביד היוצר - לעשות ולקדש.

 

 


צור קשר
 
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


.
.

הערות והארות יתקבלו בשמחה. לפרטים: מאיר חרמון, 050-7600904   |    מייל: meirh77@zahav.net.il    |    אתר : SymbolPath.co.il                      
לייבסיטי - בניית אתרים